כבר שנה 27.9.2011
החיים מתמלאים לי בחללים
לאן שאלך נמתחים
קורי הזיכרון
וקורעים את לבי.
לא על יתמותי אני בוכה
לא על שנת האלמנות
עליכם שאינכם.
על גופכם שצבה
טרם פרידה,
על המילים שכבר לא הכלתם
אני הייתי עדה.
החיים מתמלאים לי בחללים
ואני –
זורמת בתוך המעללים
נסחפת,
חותרת,
שוחה,
נאחזת,
נועזת,
מפזזת,
דמעות מוחה,
ושוב נוגעת
ושוב נארגת בקורים
טווייה.
כבר שנה
אני הנשארת
חיה.
לא בוערת,
לא מסתערת,
לא דוהרת,
אבל
גם לא מוותרת.
אינני עיוורת,
והחיים אף על פי
יפים
לפעמים
עד כאב.
אני ממשיכה אהובי,
קימעא נגררת
– איך את?
– מסתדרת
מתפזרת
מתפרפרת
אפילו מציבה אתגרים
זעירים
קצרי טווח,
יש אומרים:
לא כל כך.
מבחינה באגלי האור
מתערסלים במשבי רוחות
בין צללים ובהרות,
רואה את החיים נמשכים,
וכל העת חיה
את האין שלך אהוב
את האין שלכם
אהובים.
בכל שאלך
נושאת אתכם חללי
נושמת,
עורגת אהבתכם
שהתפוגגה,
נזכרת,
נכמרת,
נמשכת הלאה
בלי דיי
בין האין
שמרטיט קורי חיי,
ואפילו בלב החיוכים והשמחות
מפרפרות אנחות
לכודות ברשת חללי
בין היש והאין אני שרויה
ואני מצחקת ודוויה.