מיומנו של אביב 13.11.2011
סבתא נכנסה הביתה ב08:20. אבא שאל אותה אם באמת יצאה הביתה כשצלצלה. היא השיבה שהיו פקקים נוראיים.
אני הבטתי בה ממרומי שכמו של אבא. זה מקום חביב עלי במיוחד. ככה אני מסתובב לי בחופשיות ומתבונן בעולם מגובה שמאפשר נקודת תצפית סבירה למדי.
אני כבר מזהה את סבתא ומחייך בחושפי את שתי שיני החותכות התחתונות.
סבתא לא באה אלינו לעיתים תכופות. פעם, כשהייתי קטן, הייתי מקשית את שפתי כשסבתא באה ופורץ ביבבה. סבתא אמרה לנפשה, תחילה ללא מילים ואחר כך אפילו בקול (לא כל כך רם) שאין בינינו כימיה. אני לא כל כך מבין בכימיה. אבא ואימא אמרו שזה לא בגללה כי היא במקרה הגיעה כשאני עייף ומדוכדך.
היום אני כבר גדול (בעוד שבוע ימלאו לי 7 חודשים). אני מתבונן ועוקב אחרי סבתא במבט ומזכה אותה (כשבא לי) בחיוכים גדולים (ותתפלאו, דווקא בא לי). אבא מוסר את החבילה (דהיינו אותי) אל סבתא והיא מתנפלת עלי בנשיקות. היא לא יכולה לעמוד בפני אותו ריח ממכר שנודף מראשי.
אבא כבר מתקדם אל דלת היציאה כשהוא מעביר הנחיות אחרונות אל סבתא: הנה הבקבוק – הוא מצביע אל עבר הבקבוק שמכיל עוד מיליליטרים ספורים של מטרנה, את ענבר צריך לקחת ברבע לאחת ואת אלמוג באחת וחצי-, ויוצא.
כפי שאתם מבינים, אלמוג וענבר הם אחי הגדולים שכבר לומדים בבית הספר. אלמוג בכיתה ג' וענבר החל השנה את כיתה א'. אבא אחראי עלינו, הבנים. אימא שלי בעבודה. היא עובדת בהיי טק. אני, הילד היחידי במשפחה שזכה באבא כמטפל צמוד.
גם אבא איש מחשבים אלא שלמעני הוא ויתר על עבודה בחוץ (אני דווקא מעריך את הקורבן). זה לא אומר שאינו ממשיך לבלות שעות על יד המחשב. לפני שבועיים למשל, הוא זכה בתחרות על תוכנית שכתב באינטרנט ללימוד שפת לוגו לילדים (אולי גם אני אלמד לוגו). אחי הגדול אלמוג, אלוף בשימוש בתוכנית זו. הוא אפילו הציג את יישומה קבל עם ועדה בכנס, בערב הזכייה.
אבא אמר לסבתא שאני אמור ללכת לישון עוד מעט. סבתא שאלה בחשש איך תדע ואבא פלט שאני כבר אגיד לה ונעל את הדלת אחריו. הוא יצא לאיזה שהוא כנס. סבתא הניחה אותי בשמיכה שבסלון והתיישבה לידי.
היא התנדבה לקרוא לי מהספר על מילי מרבת הרגליים, אבל אני מיד משכתי את מילי שבצבצה מתוך העמוד והכנסתיה אל פי. סבתא לא יכלה לראות מה כתוב.
פתאום נזכרתי שבעצם איני שבע רצון והעוויתי את פי ביבבה. ינקתי מעט מן הבקבוק שסבתא תחבה לי והמשכתי לבכות. סבתא נטלה אותי אל מיטתי. היא עקבה בעניין אחר הסיור המחקרי שערכתי שם. הראיתי לסבתא שאני יכול קצת להתרומם על ברכי (סבתא תמיד מתפעלת מהחידושים שלי). הסתובבתי על הקרוסלה, שולח יד לגעת בלחיצים. ערכתי תפנית חדה למשוך את הצעצוע התלוי על הקשת המחוברת למיטה.
שוב השמעתי את טרונייתי. אני מבצע בנקל את המעברים משלווה לאי נחת. סבתא טפחה קלות על גופי. עברתי אל קוביית הבד ואחריה ערכתי בדיקה לשונית לבובת הנחום-תקום החלקה. אני אוהב לחוש בהבדלים במישוש בין בד מחוספס לפלסטיק חלק.
הנחתי את לחיי על הסדין, אך כשסבתא תהתה אם נרדמתי פרצתי ביבבה רועמת. סבתא שאלה את עצמה אם עליה להרימני שוב בזרועותיה או לסייע לי לעבור את המשוכות בדרך אל עולם החלומות. עצמתי לרגע את עפעפיי, אך שוב בדקתי את דריכותה של סבתא בבכי קורע לב. סבתא הצרה אל ליבה על שאיני מוכן להשתמש באמצעי הרגעה חיצוניים כמו מוצץ. אולי אני זקוק לחיתול כדי למולל אותו. סבתא זוכרת שיש תינוקות שנרדמים ככה. לא אני.
תשישותי לא מנעה בעדי לנהל עם סבתא דו שיח טרום-שנתי: אני מתנער מן הדממה ומשמיע מחאה נרגנת וסבתא לוטפת ברכות את ראשי ומעסה בעדינות את גבי.
אני עוצם את עיניי ומדומם מנועים ולפתע שוב ניעורה בי תחושת באי נחת. אולי זה משום שסבתא עדיין לא כתבה עלי שיר. על אחי הבכור היא הרעיפה שפע של שירים כתובים, ופעם קודמת כשאימא שאלה אותה איך הייתי וסבתא התמוגגה, שמעתי את אימא לוחשת: אז אביב כבר ראוי לאיזה שיר?
פרצתי בבכי תמרורים (אני מצוין בזה) וסבתא שוב העבירה על עורפי ליטופים חמימים ומרגיעים.
אחרי סדרת בכיות וליטופים צללתי לי לעולם החלומות.
אולי באמת סבתא תוכל להתפנות למלאכת יצירה המוקדשת רק לי?!
סבתא היומן של אביבי מ ש ע מ ם חחח…. אופסי
באיחור מה, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא.
מקסים. אביבי מתאר כאן כל כל יפה את מערכת היחסים הסבוכה שלט עם העולם.
מי עוד כמוהו יודע להינות, ויודע גם להביע מחאה כשהוא לא נהנה.