עליזה
פנתרה לבנה בפאנג'י
(על משקל הספר ההודי המומלץ הטיגריס הלבןשל ארווינד אדיגה)
בוקר יום שלישי 17.1.2012 במלאות שבוע למה שאמיר מכנה "נחיתה רכה בהודו" במדינת גואה. אני אוזרת כגבר חלציי, טוענת את הכבודה שלי על שכמי (את לא חייבת לקחת עימך הכול),דווקא עומסת הכול, ויוצאת לדרך.
המטרה
צעד ראשון משמעותי יזום בביה"ס ההודי לחיים (וזאת אחרי הטירונות שנכפתה עלי במסעי היחידני לעמאן שבירדן, הטיסה למומבאי, הנחיתה הקשה לתוך הסלאמס, הזוהמה והעוני ומשיכת יום הסתובבות ספוג אתרים,דוכנים,ריחות, המולה וצבע ורכבת הלילה לגואה),
שמתגלם בביקור בפאנג'י בירת גואה, משימה חיונית אליבא ד–לונלי פלאנט (ספר המדריך להודו שקניתי למרות אמיר).
יעדים
ביצוע המרחק בין פאלולם לפאנג'י (כתשעים ק"מ).
השגת חדר לפריקת התרמיל הכבד.
סיור באתרים מומלצים וספיגת חוויות למשך יומים–שלושה
תוך הסתייעות בספר ובלשכת המידע לתיירים.
אמצעי תחבורה
במסגרת היטמעות במקום אני מתנזרת מאמצעי – על כמו מונית צמודה.
הכוונה להסתדר באמצעים מקומיים זולים למרות מגבלות השפה והמנהגים.
אני משתמשת באוטובוסים ההודיים הבינעירוניים:
לעיר מרגאו (30 רופי למשך כמעט שעה וחצי) ומשם לפאנג'י (אותו מחיר למשך כשלושת רבעי שעה).
בעיר עצמה אני מנצלת שלוש פעמים אוטובוסים עירוניים:
להיחלצות מהתחנה המרכזית קאדאמבה (שנראית לי כמתחם סגור ומסוגר) אל מרכז הבירה, אני עולה אקראית על אוטובוס למיראמאר, שלחוף נהר המאנדובי, ויורדת בתחנה לפני הסוף.
שני אוטובוסים נוספים משמשים אותי לאחר תלאות כיתות הרגלים במשך שעות חיפוש נכזב
בחום היוקד והלח, כשנפשי המבקשת לנוס מן המערכה גומרת אומר לטעום משהו מן האתר שאי אפשר לוותר עליו: אולד גואה.
באוטובוס לגואה העתיקה אווירה הודית נעימה, שהינה שילוב בין פטפוטי הנוסעים הדחוקים ומוזיקה הודית (לא רועשת מדי, למרבה הפלא)ערבה לאוזן.
רכבת
הרכבת הוא אמצעי טוב וזול אם מתעלמים מלוחות הזמנים האישיים.
קריסת תוכניתי המקורית ללון בפאנג'י ואילוצי השעה המאוחרת שמבטלת את האפשרות לנסוע באוטובוס ממרגאו דוחפים אותי להתביית על פתרון הרכבת.
תחנת הרכבת קארמאלי ממוקמת סמוך לאולד גואה. בשבע ורבע בערב אני רוכשת כרטיס סניור (אזרח ותיק נהנה מ50% הנחה) ב-17 רופי בלבד לרכבת האקספרס לתחנת קאנאקונה הסמוכה לצ'אודי שעל יד פאלולם.
זוהי רכבת של עשר בלילה עם עיכוב צפוי (דיליי) של חצי שעה
(כדרכם של לוחות הזמנים בהודו).
אופנוע
בהודו כמעט כל אחד יכול לנסוע באופנוע. השילדה יכולה לעשות רושם, אך כפי שאמיר הסביר לי , זה כלי רכב מחופש בעל נפח מנוע של 150 מ"ל בלבד, אם לא למטה מזה,
ואין צורך כלל ברישיון. חזיון נפרץ הוא נהג אופנוע המדבר תוך כדי נסיעה בטלפון הנייד שהוא אוחז בידו. אי לכך תאונות אופנוע מתרחשות פה חדשות לבקרים.
אופנוע לא עלה על דל מחשבתי לגבי הנסיעה לפאנג'י, אך משום מה אני מוצאת את עצמי, כאילו בעל כורחי, ישובה מאחורי אופנוענים הודיים צעירים שלוש פעמים במהלך אותו יום.
בפעם הראשונה בעודי מנסה להתאפס על המפה הקטנה שבספר, אני פונה לעזרת בחור הודי שעובר במקום. הלז מוצא דרך להקל על הנחייתי לרחוב ראשי בעיר. הוא נעלם ושב אחר דקות ספורות על אופנועו. כמה זה עולה? אני שואלת בחשדנות והוא משיב נעלב: זה חופשי, בלי כסף, ותוך רגע מתבדרים שולי מגבעתי ברחובות הבירה הסואנים.
פעם שניה מתרחשת בחושך. אחרי שכל עוד רוחי בי אני נאחזת בקרני בין–הערביים האחרונות לצילום חיצוני בלבד של אתרי גואה העתיקה, אני שמה פעמי רגלית לכיוון תחנת הרכבת קארמאלי. איני מבחינה בשלט כלשהו, אך הודים באחת המסעדות הקטנות היחידות באזור הנראה שכוח אל, מאשרים לי במנוד ראשם הבלתי ברור שזוהי הדרך הנכונה.
אני פוסעת לי בדד בכביש הצר והאפל (שכדרכם של כבישי גואה אין בו אפילו שמץ רמז למדרכה) משתדלת להיצמד לימין (בהודו נוהגים בצד שמאל) כורעת תחת נטל התרמיל הצמוד אלי כל היום, ובחיל ורעדה אני מייחלת שהדרך החשוכה תגיע אל קיצה ואור התחנה יבליח בקצהה. אני מתעלמת בעיקשות מפנייתו של נהג אופנוע הודי וממשיכה לצעוד בנחישות ובאון. – את מתכוונת להמשיך לצעוד כך בלילה עשרה ק"מ? הוא שואל וחמתי עולה בי על ההודים השקרנים. רק אחרי שעוד הודי עובר אורח מגלה תמימות דעים עם האופנוען אני שמה נפשי בכפי ועולה על האופנוע מאחורי הבחור שמשיב בשלילה על שאלתי לגבי תשלום. הוא עושה פניית פרסה ודווקא שיחותיו השלוות בטלפון הנייד שלו בעודו מגמא כביש אחר אפל כקודמו, מרגיעות במקצת את נפשי המסוערת.
יש אלוהים! – אני אומרת בלבבי על מפתן תחנת הרכבת ומודה לבחור הטוב בחיוך.
האופנוע האחרון חותם את האודיסאה שלי.
בהמתנה הממושכת שלי לרכבת (בחיים לא חיכיתי כל כך הרבה כמו לרכבות בהודו, ולא בגלל הרכבות) מחזקני אמיר בני בהודעות SMS תכופות ומציידני בעצות. – כשתגיעי לקאנאקונה, הוא אומר, קחי אופנוע–ריקשה (אופנוע מחופש למכונית) ב– 50-60 רופי עד ממש קרוב למגורנו או לחילופין תוכלי לעשות את הדרך בעשרים דקות (ממש “מלהיבה” אותי הליכה כזאת בלב המאפליה).
מחצית השעה לפני חצות אני יורדת מן הרכבת. רק אדם נוסף נראה מהלך על הרציף ובאין לי כל ציון דרך אחר אני הולכת בעקבותיו. לאחר כמה עשרות מטרים מגיעים לכביש. אין שום שלט בצומת טי זו. קהל נהגי הריקשה המתגודד סביבי שווה לאפס והמקום שומם מאדם. ההודי שצעד לפני מורה לי שפאלולם נמצאת משמאל ומרים ידו לעצור רכב חולף.
הוא מקריב עבורי את המושב מאחורי האופנוען שעצר ואני חשה שוב את רוח הלילה הקרירה לאורך כביש שומם צר ואפל.
רשמי מפאנג'י
העיר מזוהמת להפליא. אפילו ברחוב מרכזי הבניינים עטורי גוונים מקולפי טיח ומלוכלכים. המכוניות והאופנועים הרבים עושים ככל העולה על נפשם בכבישים נטולי המדרכות והולכי הרגל חוצים בין המכוניות בסכנת נפשות.
יש בידי רשימת בתי הארחה מן הלונלי פלנט ומלשכת המידע לתיירים (שהצלחתי לאתר רק לאחר שהסתובבי במקום שלוש פעמים).הם ממוקמים קרוב לאתר המרכזי בבירה:
כנסיית מריה של העיבור הקדוש. זה אכן מבנה מרשים. קירותיה מסוידים לבן והיא חולשת על הכיכר המרכזית של העיר. פאנג'י הייתה הנמל הראשון שאליו הגיעו הספינות שיצאו מליסבון, והמלחים הפורטוגליים נהגו לבקר בכנסייה זו כדי להודות על השייט הבטוח בטרם צאתם לאולד גואה. אני כמובן שולפת את מצלמתי להנצחת האתר (המומלץ בספר).
עשרות ספורות של מטרים במורד הגבעה של כנסיית מריה נמצאות הסימטאות הצבעוניות של בתי ההארחה מלוכלכי הכתלים, סימטאות צרות ומעוקמות.
אני מכתתת רגלי ביניהם, מטפסת מעלה או מטה על מדרגות צרות ושבורות בעקבות הבעלים הפותחים בפני דלתות מעוקמות של חדרי לינה. אני בודקת אם יש אפשרות לנעול במנעול שלי, אם מתגי האור והמאוורר פעילים, אם יש שירותים וברזים תקינים ומים זורמים ושואלת למחירים. אני שומעת בחלק מבתי המלון מחירים אסטרונומיים במונחים הודיים של אלפי רופי. בחלק מהמקומות התפוסה מלאה. המחירים נעים בין 800 ל1200 רופי והחדרים שמוכנים לרדת בהם ל-400 אינם עונים על צרכי. אמונה על תפיסת השוואת המחירים איני נותנת הסכמתי לחדר (שלישי בלבד במסכת חיפושי) אליו הובלתי מטה במדרגות. בניגוד לציפיותי הנמוכות ממנו, נתגלה לי חדרון מתאים למדי. ביקשו 500 רופי והודיעוני נחרצות שהמחיר קבוע. רק כשנכזבת תוחלתי מחדרים אחרים אני שבה אליו, אלא שהוא כבר נתפס. זו נקודת המשבר בה אני מרימה ידי:
לשטוף עיניים באולד גואה ולשוב הביתה (לפאלולם) – אני מחליטה.
באור הדמדומים נחשף בפני מקום קסום של כרי דשא נרחבים מטופחים בין מבנים מרשימים. האיזור שהיווה במאה ה-16 מוקד התיישבות של פורטוגלים, הוכרז ע"י האו"ם כאתר מורשת לשימור.
אני מנצלת את קרני בין–הערביים לצילומים חיצוניים של כנסיית פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי מייסד המנזר הפרנסיסקני והמוזיאון לארכיאולוגיה שנקרא על שמו. אני מצלמת את הקתדרלה של סה דה סנטה קתרינה הבנויה בסגנון הפורטוגלי גוטי וחשה לתפוס מקרוב את בזיליקת ישו הטוב המכילה את גופתו של הקדוש זאבייר שלא נרקבה מאז מותו ב1552. הבניינים נעולים ומבקרים אחרונים מעטים עוזבים את המקום. גם אנוכי עומדת לנטוש, אך לא לפני שאני נופלת קורבן לתרמית קטנה.
התרמית
בהודו המוצרים נושאים תווית של מחיר מקסימלי שאסור לחרוג ממנו, אולם רבים מנסים כוחם בהאמרת המחירים. כבר נתקלתי במקרים כאלה. לדוגמא: נתבקשתי לשלם 10 רופי תמורת חטיף בוטנים ושילמתי רק חצי לאחר שהצבעתי על המחיר הרשום.
בהגיעי לגבעה של אולד גואה מקדמים את פני כעשרה מוכרים בעלי דוכנים ניידים על תלת אופן. כולם מוכרים רק סוגי ארטיקים. הם שולפים קרטונים צבעוניים עם ציורי הארטיקים ומציעים את מרכולתם. בתום ביקורי כשהחושך שורר אני נעתרת לאחד האחרונים ומורה על תמונת ארטיק שוקולד. הבחור נוקב במחיר 70 רופי ומחזק דבריו בהצביעו על מספר זה על הקרטון. המספר נראה לי קצת תמוה הועיל וכבר קניתי פה קרטיב מנגו ב 5 רופי וארטיק מנגו וניל ב 12 רופי, אבל החושך והתרגום לשקלים מסיחים את דעתי.
עודני מגישה לעלם שטרות הוא מחזיר לי 20 רופי ומבקש תמורתם איזושהי מזכרת מהארץ שלי. אני לא מעלה בדעתי שום מזכרת ודוחקת בו לקבל את הכסף חזרה. בשיחה המתנהלת בינינו אני שואלת אם ידוע לו על חדרים בסביבה וכשאני מבינה שלא אמצא את מבוקשי אני מבררת לגבי תחנת הרכבת. הוא מציע לי את חדרו ללינה וכשאני דוחה את ההצעה הוא מציע לי לפחות לשהות שם את אותו זמן ארוך עד עשר וחצי והוא יורד מאופניו ומהלך לצידי ומציע לקחתני לתחנה.אני מסרבת לכל ההצעות. בדיעבד אני סבורה שנכמרו רחמיו על האישה המרומה הנסחבת לבדה עם תרמיליה באמצע הלילה.
קניות
לפני מספר ימים כאשר שחיתי בים נעלמו ספרות שעוני מהצג והשען סתום העין בעיירה צ'אאודי שהחליף לי בטריה, לא הביא מזור לבעייה. לאחר חיפוש נמרץ אני מוצאת בפאנג'י שעון כזה,שעון פשוט המכיל גם סטופר ותאורה וגם רשום שהוא עמיד למים (היום אני יודעת שהוא נכשל במבחן המים). ההודית הצעירה לא מצליחה לסדר לי את התאריך וכשאני עוברת שם שנית לאחר זמן מה היא קוראת לי ומוסרת את השעון ל"מומחה" שמנסה לשכנעני שסידר את הנדרש. בסופו של עניין, למרות שאינני משתכנעת, אני קונה את השעון ב 170 רופי (במקום 300 פלוס)
אוכל
איני מוצאת במסעדות טאלי (צלחת אורז ותוספות) שזה מאכל מאד נפוץ בהודו. גם לאסי (משקה יוגורט) איני משיגה. בשעות הצוהורים חנויות רבות סגורות בפאנג'י וברחוב איני פוגשת דוכני אוכל אטרקטיביים. אני קונה ארטיק ותפוחי עץ יקרים ותפלים ומחסלת במהלך היום את חטיפי הבוטנים ואת גרעיני החומוס שהבאתי עמי בבוקר. בלילה, בהמתנה ברציף הרכבת אני קונה כוסית צ'אי חם (מקובל מאד בכל מקום בהודו) וסודה לדרך. אז אני נותנת דעתי לעובדה שכל אותו יום מאז צאתי מפאלולם לא נזדקקתי לשירותים, עובדה האומרת דרשני.
חברה
באוטובוס ממרגאו מתנהלת שיחה ביני לשכנתי לספסל, אישה מוסלמית בת ארבעים שבעלה עובד בפורטוגל והיא עקרת בית המגדלת את שלושת ילדיה.
באוטובוס לאולד גואה אני מוקפת בנשים הודיות המפטפטות ומצחקקות ומנסות לתקשר עמי בהינדית ובתנועות ידיים.
ברכבת הלילה אני נכנסת לקרון המכיל מיטות בשלוש קומות ומתיישבת על יד בחור צעיר. איני מבינה את פשר העניין וההתרגשות שהופעתי מעוררת בקרב הבחורים. הם חוזרים ומבקשים להתבונן בכרטיסי, מדברים עלי בהינדית ופונים אלי בשאלות באנגלית. הם מציצים בסקרנות בשפה המשונה שאני כותבת בפלפון לאמיר (איני יודעת איך אחזיק מעמד בנסיעה הזאת) ולא חדלים משאול. אני תופסת פתאום ששגיתי. היה עלי להיכנס לקרון רגיל, לא לקרון שינה, אולם החברה מתעקשים שאיני מפריעה להם. הם באים ממומבאי משעה אחת בצוהורים ועומדים להגיע ליעדם במדינת קרלה בבוקר. הם מציבים לי שאלות עלי ומשפחתי ומדינת ישראל (לאיזו יבשת היא שייכת ומהי הדת שלי ובאיזה ארצות ביקרתי ומהו גילי …), אנחנו מחליפים מילים בעברית והם מלמדים אותי לספור בהינדית: עק, דו, טין, צ'אר, פאטץ'. הם מבקשים לצלמני ולהצטלם עמי וכשאני יורדת בתחנתי הם יורדים עמי ומספיקים לעשות עמי תמונה קבוצתית בטרם הם נזעקים לשוב לרכבת המתחילה לנוע
ואני נותרת לבדי על הרציף.
לסיכום
עם בוקר אני משחרת לעצמאות כפנתרה נועזת ובדמי הליל שבה על עקבותי בזנב מקופל בין הרגליים, ואףעל פי כן…מקצת הודו פעפע לעורקי.
כתבת יפה מאוד על חוויותיך.
אין ספק שיש אתגרים בטיול סולו, אפילו במדינות הכי מפותחות וקלות.
אני שמח שהצלחת להסתדר כ"כ יפה בנסיעה הזו, אפילו שנראה לך שחזרת עם הזנב בין הרגליים.
לא תמיד דברים מסתדרים חלק בטיול אך במסע כמו בחיים, לומדים מכל חוויה וסה"כ החוויה תהיה מדהימה עבורך.
תודה על העידוד. יהיה אשר יהיה – הכול חוויות.
יפה מאוד, עלילות גבורה רבות 🙂
תעדכני בדברים חדשים
משימת הגבורה הבאה שלי,עדיין ללא הגדרת זמן, היא לרכוב באופנוע. אמיר עשה לי סיפתח ביומי האחרון בגואה, אבל אני משקשקת וממש על הפנים.
עליזה יקרה,
הכל כל כך מעניין ועושה חשק לעוד ועוד סיפורים.
המשיכי לטייל, לשמור על עצמך ובעיקר לכתוב חוויות.
תהני
ציפי גרינברג