שורטת ללא תקנה ת'קאנו פאלולם 20.1.2012
scratch – חזרתי אחריו כמו מטומטמת. לא הבנתי מדוע עיני הבחור ההודי השחום, שהיה כל כך נחמד אלי כששכרתי את הקאנו, רושפות.
שרטת את הקאנו – הוא הצביע על הסירה ההפוכה שסימני שריטות חרצו את הפלסטיק שלה.
מה? – הניסיון הראשון שלי כשייטת מהוללת שהחל בקול ענות גבורה קרס פתאום לנגד עיני. כשהרהבתי עוז סוף סוף להגשים חלום שעוד בארץ בהליכה על גדות הירקון הבטחתי לעצמי לנסותו, הייתי מאושרת.
תחילה אומנם חשבתי לקבל את הצעת הנער "להראות לי" איך לחתור, אך כשהוא שילש את התשלום, אמרתי שאסתדר בעצמי.
הים היה סוער יותר מהרגיל ביומים האחרונים.
כבר בדחיפה שלו את הסירה כשאני ישובה בתוכה עם חגורת הצלה והמשוט בידיים, הפך אותי גל קוצף.
רוצה להמשיך?
כמובן.
סידרתי את הכובע הרטוב על ראשי וטבלתי את המשוט במים. עברתי את קו הגלים השוצפים ובעודני מיטלטלת על הגלים החלקים חתרתי לי ימינה ושמאלה חליפות.
נפלא – חשבתי לעצמי. אני ממש חותרת כהלכה – וכבר התחלתי לתכנן כמה פעמים אקיף את האי עטור דקלי הקוקוס ושפע הצמחיה בין סלעיו, בתוך אותה שעת השכרה.
שמש, ים, שמים… מה עוד צריך?
פצחתי קולי בשיר: שוטי שוטי ספינתי… אלי, אלי, שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים תפילת האדם…
קולי הלך והתעצם בעוד השרירים בזרועותי מאומצים ובגבי פושט כאב.
לפתע הבחנתי שאינני לבד על המים. במרחק מטרים ספורים ממני התחייכו מספר אנשים למשמע השתפכותי. השבתי בחיוך ותהיתי אם שוחים הם או שמא נוגעים ברגליהם בקרקע. הפניתי ראשי לאחור והנה החוף קרוב. העמקתי חתור והאי לא התקרב כמלוא הנימה.
אמרתי לנפשי שמותר לי להשבית את המשוט ולהתענג על ים–שמים.
חשתי שהגלים דוחפים אותי לאורך החוף דרומה בניגוד לכיוון חתירתי.
לא נורא – חשבתי – גם ארבעים וחמש דקות מספיקות לפעם ראשונה. לפיכך נעניתי בצייתנות לנער המשכיר שנזעק לעברי על גבי סירת קאנו אחרת. הוא נטל מידי את הקאנו ומשכה צפונה במים הרדודים ואני גררתי כהוראתו בעקבותיו את הקאנו שלו כחצי קילומטר.
איך יכולתי לשרוט את הקאנו?
הבחור הבוגר יותר שנקרא ע"י הנער טען שעליתי על סלעים תת–ימיים. הוא העביר אצבעו על כמה שריטות עמוקות וציין שהן חדשות.
הייתי ספקנית. הן לא חשתי בשום חיכוך בסלע. אך מאידך, אולי יש דברים בגו.
מה אתה רוצה שאעשה? שאלתי את הנער הזועם.
את צריכה לשלם – ענה.
שלפתי מהניילון את שטרות הכסף.
היו שם 20 רופי יותר מ-100 הרופי הנדרשים. הושטתי לו את הכסף.
הוא סרב ועמד על דעתו שעלי לשלם את התיקון או לקחת את הקאנו בעצמי לתקנו.
אינך רוצה לקבל – אמרתי והתפלאתי על שלוות רוחי – לא צריך, אני הולכת.
הוא רדף אחרי והתעקש לבוא עמי לחדרי לקבל 2500 רופי.
דחיתי את דרישתו והוא נטל ממני את שטרותי במורת רוח (כביכול).
חזרתי החדרה כשבראשי אני כבר מבכה את חלום החתירה שלי שהתנפץ לרסיסים. אולי בכלל עלי לעזוב את המקום, חשבתי, כי איך אשא פני העבריינים לעבר אנשי הקאנו כשארוץ על החוף?
דנה ואמיר מחו כליל את אגלי האשמה מעל פני. כל אחד מהם פרש לפני סיפורי מרמה של אנשים כאלה המנסים להטיל דופי בתיירים תמימים על מנת לסחוט מהם את כספם.
דנה מייד הציעה שנשכור קאנו ונחתור בצמד.
כשעברנו הבוקר בחוף להשוואת מחירים קפץ מולנו אותו הודי צעיר רושף העיניים. נדמה היה לי שהוא בא לקבול על שורטת הקאנו החמקנית, אולם הוא רק הציג את מרכולתו שנדחתה כהרף עין כשהודעתי לדנה מיהו.
הים היה רגוע יותר. דנה ואנכי חתרנו בהרמוניה כשסירת הקאנו שלנו מחליקה על פני המים. גילינו שמאחורי האי הנכסף התרומם עוד הר עטור צמחיה.
אולי בפעם הבאה אכן נטפס על האי.
נשמתי לרווחה. חלום החתירה שלי לא גז.