הודו – סיפורי רכבות בדרך צפונה לראג'אסטן
לא רבות ידעתי על הודו לפני שבאתי בשעריה. למען האמת מאגר הידע שלי בנושא שאף לאפס. אפילו לא ערכתי מראש תוכניות.
את לא צריכה כלום, הדריכוני בני, (ברגע האחרון לאחר לבטים ובניגוד להמלצת הבנים רכשתי את המדריך להודו של הלונלי פלנט) אולם השם קוצ'ין שנקשר ליהודים, היה בין השמות הבודדים שכן נמנה על הרפרטואר הדל שלי וכבר בהיותי בהאמפי שבקארנאטאקה, המקום הראשון שלי כמוצ'ילארית (תרמילאית) עצמאית, תכננתי את מסלולי לשם, דהיינו, לקוצ'ין שבמדינת קראלה.
המסלול דרומה, שכלל הרבה שעות ברכבות, עבר בקארנאטאקה דרך הבירה בנגלור, ממנה ארבעה ימים במייסור על ארמון המאהאראג'ה המקסים המואר בלילה, בה שילמתי 150 רופי לחדר סביר עם שירותים חסרי אסלה. בהמשך אוטי עיר השוקולדים ומטעי התה שבטאמיל נאדו, בה שהיתי יומיים. משם נסיעה מומלצת ברכבת על המסילה הצרה בנוף הררי ומרהיב למטופאלאיים ועוד רכבת לקוימבאטור שם ביליתי לילה די מפחיד במלון מפוקפק למדי.
הנסיעה ברכבת מקוימבאטור הייתה היחידה שלי בהודו במחלקה משופרת, עם סדינים ומזגן בתא לשניים. אי לכך היה הכרטיס יקר יחסית: 258 רופי (כעשרים ₪) ובתום חמש שעות ו 204 ק"מ עמדתי להגיע לעיר ארנאקולום הסמוכה לקוצ'ין.
ההודית, חברתי לתא, שהייתה רופאה נוירולוגית, יעצה לי לגבי תכנון המסלול העתידי שלי צפונה למדינת ראג'אסטאן. בעצתה חיפשתי מגורים בארנאקולום, אולם פרט ללקלוק גלידה לא העליתי בחכתי דבר, וטוב שכך, מאחר ופורט קוצ'ין הייתה יפהפייה לאין ערוך על רשתות הדייגים הסיניות העצומות, הדוכנים שעל החוף ובניניה המקסימים.
בקטע הראשון המייגע של חיפוש חדר סייע בידי נהג אוטו ריקשה חביב שהובילני בחינם בין בתי ההארחה עד שעלה בידי למצוא חדר הולם נקי ומסודר עם מקלחת ואסלה ומאוורר מצוין (שבלעדיו הייתי נצלית) ב-350 רופי. ארבעה ימים ביליתי בעיר זו המשופעת בתיירים. קניתי שם לפלפון שלי sym מקומי של מדינת קראלה עם חבילה של 3000 sms לחודש ב-44 רופי (יחד עם טעינה של שיחות שילמתי 188 רופי) טיילתי בעיר,
ביקרתי באתריה כשגולת הכותרת היה ביהכ"נ היהודי בו היזלתי דמעות התרגשות.
אכזבה אחת שנחלתי בקוצ'ין הייתה ההקפאה שחלה בדיוק באותו שבוע בפעילות בית חב"ד במקום. טיילים ישראליים בהודו מתכננים את מסלוליהם פעמים רבות כך שייבלו את שבתותיהם על הסעודות והמפגשים עם ישראלים אחרים בבית חב"ד או המקבילים שלו הבית היהודי או הלב היהודי. הזוג שאייש את בית חב"ד בקוצ'ין קדמני בפנים עגומים באומרו כי בשל תלונת מי מהשכנים הם נדרשו לשמור על פרופיל נמוך. האישה ציידה אותי בשתי חלות קטנות, אך העדר המפגש עם עוד ישראלים צרב את בדידותי. במוצ"ש הגעתי שוב למקום. היו שם עוד שלושה ישראלים. עם אחד מהם ששורשיו מהודו, מכפר יובל שבצפון, אפילו התהלכנו (מבלי לדעת את שמו) ברחובות העיר שוקקי החיים והתיישבנו ליד אחד השולחנות של אחת מהמסעדות המרובות שהשתרעו על המדרכות בחוץ ומלצריהן נהגו לחזר בנחישות אחר התיירים המזדמנים ולהזמינם לסעוד.
רכשתי בקוצ'ין כרטיס לשייט התעלות המומלץ "בק ווטרס". מיניבוס הסיע אותנו דרומה מהלך שעה תמימה אל תחילת השייט שאכן ענה על הציפיות והיה לנו בוקר מהנה.
בקוצ'ין פגשתי זוג צעיר ונחמד שהביע ברוסית את התפעלותו מהחוויה שעבר באשראם של הגורו האישה אמה המחבקת. מייד הצבתי לי את המקום כיעד, הואיל וכבר קודם אמרתי אל לבי שחוויית הודו אינה שלמה ללא אשראם הינדי.
טרם יציאתי דרומה אל האשראם של אמה רציתי כבר להכין את כרטיסי הרכבות ליעד הבא שלי, שהיה מדינת רג'אסטאן הנמצאת במרחק מאות ק"מ צפונה. זאת מכיוון שיש להזמין ימים אחדים ואפילו שבועות מראש כרטיסים לקרונות השינה (sleeper ). לא שבעתי רצון מהבחור ההודי במשרד הנסיעות. הוא טעה בהזמנה ודרש ממני את דמי הביטול שהיה עליו לבצע (בנוסף לעמלות שגבה). בתרגום לשקלים מדובר במחירים מצחיקים, אך כשאתה נמצא במקום אתה מאמץ סולם הערכה מקומי לגבי מחירים וזה מרגיז. אי לכך החלטתי לבצע את המשך הזמנת הכרטיסים (מבנגלור בירת קראלה למומביי וממומביי לאהחמדאבאד שבמדינת גוג'אראט) בתחנת הרכבת גופה, דהיינו, בארנאקולום.
גיליתי שאת הדרך בין קוצ'ין לארנאקולום ניתן לעשות לא רק באוטובוס (נסיעה ארוכה של 50 דקות ב-5 רופי), אלא גם במעבורת בים (שייט קצר של 20 דקות ב-2 רופי).
עליתי בשמחה על המעבורת, אך הסתבר שלא הייתה זו המעבורת הנכונה אלא לאי ויפין. תיקנתי את הטעות בנסיעה באוטובוס, אלא שבתום ההליכה וההמתנה בתור במשרד הכרטיסים בתחנת רכבת צפון נאמר לי שאוכל לממש את חפצי רק בתחנת רכבת דרום. ככה זה כשעליך לערוך את הסידורים בעצמך וככה זה בוודאי בהודו, וזה עוד הרע במיעוטו לנוכח המהמורות שנכונו לי בהמשך.
הפקידה ניפקה לי כרטיס רכבת מבנגלור למומביי, אך בכרטיס שמועדו שעה אחת לאחר מכן ממומביי לאהמדאבאד צוינו פרטיי ללא מיקום הספסל בסליפר. צריך לגשת שם למפקח היא הסבירה.
זה לא הריח כ"כ טוב ואמרתי לעצמי שאנסה לפתור זאת כבר בבנגלור.
בינתיים שדרגתי את נשיאת חפצי בקנותי בארנאקולום מזוודה ב650 רופי לתוכה הכנסתי את תרמילי הגדול.
כשנסעתי דרומה למייסור תיכננתי במכוון בין הרכבות, יום בבירת קארנאטאקה, אך בהצפיני מקולאם שבקראלה אחרי שלושת הימים של השהיה באשראם של אמאריטה, היה מרווח היום בין הרכבות בבנגלור בלתי נמנע. נרשמתי לסיור מאורגן בעיר, כשחלק מהארמונות והמקדשים כבר מוכרים לי. שוטטתי בשוק קרישנה העצום, שרק עתה במבט לאחור אני תופשת שכל הג'אנק שהדהים אותי לאורך סמטאות שלמות של פסולת מתכות ושאר מרעין בישין הוא בעצם עדות לתהליכי המיחזור האימתניים בהודו.
אבל את עניין כרטיס הרכבת ממומבאי לא עלה בידי לפתור למרות מאמציי. רק בתחנת הרכבת במומביי – הסבירה לי באופן חד משמעי המפקחת בתחנת הרכבת בבנגלור.
בשמונה בערב אני כבר ישובה בקרון הסליפר בבנגלור. עצמותיי מחשבות להישבר כשאני מתארגנת לשינה בספסל שבקומה האמצעית. כל החסרונות נתקבעו במיקום זה. כמובן שאי אפשר להזדקף, האור לא מגיע אליו ולא האוויר מהמאוורר. אין אפשרות להניח חפצים למטה קרוב לרגלים.
רק אז חודרת לתודעתי ההכרה שאיאלץ לבלות בכלא זה יממה תמימה ואין בסביבה אפילו איזשהו תייר זר אחד כמוני לרפואה.
איש הצ'אי עובר עם תרמוסו כשקריאתו חורקת בין הקרונות. כל אנשי הצ'אי ניחנו באותו קול עורב קרקרני: צ'אי… צ'אי…
הפעם אני מוציאה את הבננות מהתיק לפני שאני שמה אותו למראשותיי, לאחר ניסיון ליל אמש ברכבת קודמת בו נמרחה תכולת תיקי במחית בננות. אני משרבטת רשמי לאור הפנס הקטן שלי ונופלת שדודה לממלכת השינה.
בבוקר אני ושכני ההודים ישובים על הספסלים התחתונים כשהאמצעיים מקופלים. ביליתי בשירותי הרכבת המצחינים, הכוללים פרט לחור גם כיור קטן, כשאני מטפלת בזהירות בעדשות, והחמצתי לדאבוני את מעבר איש הסנדויצ'ים עם החביתה. חבל. במקום זה אני מנשנשת מהשוקולדים שקניתי באוטי שבטאמיל נאדו ואוכלת גרעיני אפונה טרייה,שקניתי בשוק קרישנה, וחילצתי מתרמיליהם.
אני שותה את הצ'אי המתוק והחם ובונה בעזרת הלונלי פלנט שלי את המשך הטיול.
לקראת ההגעה למומביי בערב מפנה ההודית הצעירה והלבבית שמולי את תשומת לבי לבעיה בכרטיס הרכבת הבא שלי. היא נוטשת את מטענה לידי קרוביה ומתנדבת להתלוות אלי לסיוע. כשהכרטיס הפרובלמאטי בידה אני נסחבת אחריה בבהילות גוררת את כל מטעני לאורך הרציפים הארוכים לאין קץ ועמוסים בתנועת המון רב. אני סבורה לתומי שהיא מוליכה אותי אל הרציף המיוחל, אולם כשכרטיסי מועבר לאחד האנשים הלבוש חאקי, דהיינו, בעל תפקיד, והוא מוסרו בבהילות לנהג טקסי, אני מתחילה להבין שהרכבת הבאה שלי ממומביי בירת מאהאראשטרה בכלל איננה מתחנת CLC שאליה הגעתי אלא מתחנת באנדרה המרוחקת לפחות 45 דקות מהמקום.
מבועתת אני שולחת sms לעזרה לבני אמיר,שממקום משכנו בגואה הוא מהווה עבורי נקודת משען במסעי בהודו.
אמיר מגיב במהירות אך אינו מודע לגודל מצוקתי. הוא גוער בי שאיני משיבה לצלצול הטלפון שלו ודוחק בי לקרוא בפניו את מספר הרכבת הרשום על הכרטיס, אין הוא תופס שהעניינים כבר יצאו מזמן משליטתי, שאני יושבת במונית פתוחה הדוהרת בכביש סואן, אינני מסוגלת לשמוע אותו בתוך הרעש ובירבורי הנהג ההודי שמלחיץ אותי כי לא יעלה בידו להביאני בזמן ודורש סכום של 500 רופי על הנסיעה ,כשאני דורשת לשלם לפי מונה. הרוח באוזני מפריעה לי לשמוע ובהצליפה ללא רחם בעיני המאובזרות בעדשות היא מונעת ממני לפקוח אותן. ניסיונותיי לדלות את הכתוב בכרטיס מבעד לחרכי עיני הדומעות נוחלים תבוסה מוחצת גם לנוכח החשיכה והטלטלה תוך כדי הנסיעה. בינתיים אנו מגיעים לתחנת הרכבת והנהג דורש ממני לשלם בשער דמי כניסה. הוא משתדל לנווט דרכו בפקק התנועה ומביאני לרציף.
השעה תשע וחמישה. אני עוד מקווה שהרכבת התמהמהה ותוחבת לנהג את 200 הרופי שהמונה הראה. הנהג מוסר את מזוודתי לסבל מקומי והם מנהלים שיחה בהולה. בעיניים קרועות אני עוקבת אחרי מזוודתי על ראש ההודי המקפץ ומתרוצץ אנה ואנה ללא תכלית, ובעוד אני מתעשתת ומושכת אותה לרשותי, כבר צץ אצלי נהג הטקסי ומנופף בשטר אחד בלבד של 100 רופי. שכביכול שילמתי ובלחץ הזמן איני מתווכחת ושולפת מארנקי עוד 50 רופי שנותרו לי.
מצביעים לי על רכבת הניצבת במסילה ועומדת לצאת לאותו יעד של הרכבת שהחמצתי, אולם עלי להסדיר את הכרטיס עם מנהל התחנה – הם טוענים. לך תמצא היכן נמצא בעל תפקיד זה…
אני רצה לאורך הרציף עמוסה בתרמיל ובמזוודה ומבחינה שהרכבת מתחילה לנוע.
לעזאזל המנהל – אני אומרת אל לבי וקופצת פנימה.
קרון שינה מלא בהודים שאינם דוברים אנגלית. אני מתיישבת על ספסל מול הודי צעיר בעל חיוך מסביר פנים. לכרטיסן אני מפרשת בשקט את המצב. ברור לי שאין זו אשמתי. הוא אינו מתווכח אך עונה לי שאין לו מקום ריק להציע לי. זוהי רכבת חריגה לאור ניסיון הרכבות העשיר למדי שלי. אין בה טיילת של מוכרי צ'אי וקפה ומיני מאכלים ואפילו קבצנים לא עוברים בה לפשוט יד. בכלל, אין אפשרות לעבור ביו הקרונות. אחרי מספר שעות כשחברי לספסל מפנה את המקום, אני מתארגנת עם בגדים חמים לשינה.
לפי ה sms של אמיר הרכבת עתידה להגיע לאהמדאבאד שבמדינת גוג'אראט ב- 5.25 לפנות בוקר. אני כמובן מוכנה מבעוד מועד. בחמש ורבע הרכבת כבר עוצרת. אני חפצה לשאול, לרדת, אך אין עם מי לדבר. המצב ממש קפקאי. כולם ישנים.
אולי הם מתים – נעור בי חשד, אולי הורעלו. אני מנסה לפתוח את הדלתות לרציף, אך הן נעולות. אני מתרוצצת מצד אחד של הקרון למשנהו. אני מתחילה לצעוק בהיסטריה לחלל האוויר: מישהו דובר אנגלית? מישהו יכול לעזור לי? ואז אני מבחינה בעוד שלושה אנשים הממתינים ליד הדלת החוצה. אחת מהן מרגיעה אותי. ואכן בחמש ארבעים וחמש נפתחות הדלתות ואני סוף סוף בחוץ.
חדרי המתנה לא ראיתי, שילמתי 5 רופי להיכנס לשירותים. למגינת לבי הכיור היחידי שהיה בכל השירותים היה סתום ומלא במים חומים מעופשים. נשמתי נשימות עמוקות.אבל לא עמוקות מדי מחמת צחנת השתן, ואיכשהו בתוך תא השירותים חסר האסלה ניקיתי בזהירות את עדשותי במים מהבקבוק שלי ושמתי בתוך עיני ללא מראה. במסעדה מצ'וקמקת שלא מצאתי בה משהו בר אכילה לטעמי, יכולתי לפלוט אנחת רווחה כשגיליתי שחוץ ממני היו שם עוד שני זוגות תיירים זרים.
למודת ניסיון, הפקדתי את מזוודתי ב clock room וכשבאמתחתי כבר מצוי כרטיס לשעה 23.00 לרכבת לילה לאודאיפור שבראג'אסטאן, יצאתי מן התחנה. איתנה בפני התנפלות נהגי הריקשה ניהלתי משא ומתן קשיח על הנסיעה כשיעדי הוא מקדש סוואמינאריאן היפהפה. המקום המה תלמידי בי"ס על התלבושות האחידות שלהם, שבאו לתפילת הבוקר.
הרבה לא הבנתי מהאנגלית של המדריכה המקומית שהובילתנו בסמטאות העיר העתיקה. לעומת זאת נכונה לי הפתעה מהממת כשהגעתי אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס למקדש אקשארדאם. שבספר לא היה כל אזכור לגביו. אולי משום שהלונלי פלנט בעברית מאד לא מעודכן.
המקדש בנוי לתלפיות, חדש ונקי מרווח ואסתטי. אלפי מבקרים הודיים גודשים אותו. הכניסה הינה בחינם לאחר הפקדת התיקים והמצלמות והטלפונים ובכניסה בדיקה ביטחונית דקדקנית ביותר . הארכיטקטורה החיצונית של הבניין מקסימה. העיצוב הפנימי אלגנטי ומשולל גודש וגיבוב והגנים מסביב מטופחים ומשרים אווירה נעימה. ניתן לקנות כרטיסים לחמישה אולמות ב-50 רופי בלבד והמופעים מגוונים ועשויים בטוב טעם ולמרות שכל ההסברים בהינדית היה מעניין. למופע האורקולי של המזרקות כבר לא נשארתי, הואיל ובהודו הקפדתי לקחת טווח ביטחון גדול מבחינת הזמן לפני הרכבת. אני, שהייתי טיפוס של הדקה התשעים, כמעט תמיד על סף איחור, הפכתי בהודו לסופר מקדימה, ממש בשעות.