ברובע העתיק בצ'ונגצ'ינג – 6.10.13

 ערב.  כותבת על השולחן הקטן הבולט מדופן התא של  רכבת הקליע המהירה לצ'אנגדו. בתא הנקי ומואר המכיל מושב דו קומתי מכל צד, ישובים על הספסלים התחתונים ששה מבוגרים ופעוט. אנוכי הזרה היחידה בין הסינים. זה עתה סיימתי מספר פלחי פומלה (פרי הנמכר עתה בהמוני דוכני רחוב) ועוגיית ירח (moon cake) מתוקה וטעימה.                                                                                                                      היום האחרון שלי בצ'ונגצ'ינג החל בסנדוויצ'ים שהכנתי לאחר קניית הבוקר מפרוסות שפרסתי במאפה המאנטאאו (מעין כדורי לחמנייה לבנים המוכנים על ידי אדים בסירים העגולים עם הרשתות המולבשים זה על גבי זה כמגדלים) ומחביתה שטיגנתי עם הרבה בצל ומעט שמן (במדינה שמטביעה את מאכליה בשמן). מונה ואני אכלנו בתיאבון עם קפה (אמש קניתי לי ספל פלסטיק למטרה זו ומונה שתתה מתוך אחת מקעריות המטבח) ואמה רק ניקרה קמעא (היא הייתה מוסיפה שמן).     יצאנו בעקבות מונה המנווטת בעזרת אפליקציית הmaps הסינית והסינים המקומיים אותם שאלה בשפתם. שני אוטובוסים שהובילונו במורדות ועליות נפתולי העיר הגדולה ועשו דרכם במרומי מחלפים גבוהים וארוכים, איפשרו לנו להזין עינינו במפלסים של עיר ההרים, בגגות הבניינים שמתחתינו וברבי הקומות המתנשאים מעלינו ובנחלים העוברים בקרבה, הביאונו לאחר כשעה למחוז חפצנו:  הרובע העתיק צצ'יקואו (Ciqikou), השוכן לגדת הנהר ג'יאלינג ממערב למרכז העיר.                                                            אך הצבנו רגלינו על המדרכה משך את עיניי מתקן קטן בידי סינית צעירה, שממנו השתלשלו שקיות פלסטיק קטנות שקופות ( ב 5 יואן) , שבכל אחת מהן שחה לו דגיג זהוב זעיר.                  טיפסנו במדרגות היישר אל סימטת פלאות  ססגונית הומת אדם. זהרורי מים קיפצו מתוך קערת מתכת שבקרקעיתה נצצו מטבעות כסף כשגבר פעור עיניים משפשף את כפות ידיו בידיותיה. ניסיתי גם אני, תחילה ללא תגובה, אולם לאחר ששיקעתי את ידי ושטפתים בקערה ופעלתי בתשומת לב לפי ההנחיות מחככת כפותי בידיות, החלו אדוות מים לשרטט שירטוטים מדהימים על פני המים וטיפות מים זעירות פצחו במחולות לקול מצהלותי. המשכתי בדרכי כשזרמי אנרגיה ממשיכים לרטוט בידיי.                                                                                             חגיגה של טעמים,צבעים, ריחות וקולות הציע הרחוב . אומן שערות סבתא מסוכרות גלל על קיסמי עץ פרחים וכוכבים צבעוניים לפי בחירת הקונים, והיה מעניין לצפות ולצלם את תהליך היצירה ואת הצרכנים המאושרים בטרם תלשו בשפתיהם פיסות  מהתוצר המתוק.                    מוכרת עוגיות לשה אבקת קמח אורז עם נוזל צמיג , ובעודה מרימה בידיה את גליל הבצק ומניפה אותו בתהליך הדומה ליצירת אטריות הנודל נטוו ממנו שערות עדינות כקורי רשת דייגים. היא תלשה גושי שערות קטנים וטמנה בתוכם מה שנראה כאבקת סוכר חום וערכה את העוגיות הלבנות הקטנות המוארכות זו לצד זו בקופסיות פלסטיק שקופות.                         בחרנו מספר עוגיות צבעוניות ויפהפיות ממגשי רשת: אחת הנראית כעוגיית שוקולד אך עשויה מאורז שחור , אחרת גלטינית שקופה ועוד עוגייה צהבהבה עם מילוי אפונה מתוק (מסתבר שיש להם אפונה ירוקה, אדומה וצהובה והם עושים בה שימושים רבים, אחד מהם הוא הארטיק החביב עלי). טעמנו דוגמיות ממתקים ומאפים מגוונים וקנינו לפי משקל. שילמנו 3 יואן על מניפת בצק נוקשה מלוחה וטעימה ושברנו להנאתנו חתיכות.                          היו שם בלי סוף מאכלים של נודל ותפוחי אדמה וטופו שהוגשו בקופסאות נייר, ושיפודים של נקניקיות ושל מלבני טופו מטוגן ושל פירות משופדים בחן. מגוון תכשיטים וצעצועיחם וקופסאות גפרורים מצויירות וספרונים ובגדים ומה לא?…                                                   אטרקציה אחרת ששבתה את לבי הייתה כתישה בעזרת אלת עץ ארוכה בעיסת אורז צמיגה שהייתה בקערת אבן גדולה שניצבה על הקרקע. גם אני חשתי להתנסות בהנפת האלה אל על וניתוקה מהעיסה הצמיגה והלימתה מטה בכוח וחוזר חלילה, כשאני משמיעה קולות קרב משולהבים ומונה מנציחה את הארוע בוידאו.                                                                     האופוריה ששרתה עלי התפוגגה עם עליית צפיפות ההמון הסואן,שהקשה על התקדמותנו. היות ואף אחת משלושתנו אינה מתנשאת מעבר  ל 160 סמ (לאחר תוספת מאמץ), המעקב המרוכז זו בזו לבל נאבד זו לזו,   לא היה עניין של מה בכך. אי לכך הייתה הקנייה המשולשת של מגבעות (בה השקענו הרבה מדידות והתחבטויות)  רעיון מצויין (שעולה בקנה אחד עם חיבתי הידועה לכובעים)  ובאותה הזדמנות כבר הוספנו לגרדרובה שלנו פריט לבוש פלאי שהמוכרות הדגימו לנו את הפיכתו מסוודר לשכמייה ולצעיף…              כך, חבושות בשתי מגבעות אדומות ומגבעת פחות בולטת לאמא ,פילסנו דרכנו הלאה.                                              הצטרפנו לקהל שהתקבץ סביב דמות שישבה על שרפרף (היינו חלוקות בשאלה אם זה גבר או אישה, מן הסתם גבר) משרבטת בעיפרון פחם את קלסטרה של סינית צעירה שישבה עלשרפרף ממול. בניגוד לכל הפעמים הקודמות שנכחתי בציורי רחוב,  גמלה בי מייד ההחלטה להתייצב בתור הלקוחות ולהמתין בעוד מונה ואמה ממשיכות להסתובב.    הישיבה מול הצייר החלה כחווייה מרוממת עבורי. החיוך לא מש מפי בעודי נועצת מבטי בעוברים ושבים החולפים על פניי ברחוב כסרט ונעצרים להתבונן בתהליך היצירה. נהניתי מהבעות הסקרנות והריכוז של הקלסטרים השונים שתחבו ראשיהם נשים וילדים צעירים מעוצבי שפתיים, גברים קצרי שיער ומלוכסני עיניים, צעירים בעלי רעמת שערות זקופה, ילדות קטנות ותינוקות הנישאים על כתפי הוריהם. היו פרצופים שתווי פניהם היפים היו חגיגה לעין וגם התווים המכוערים לכאורה היו תאווה לעיניים, והבעות הפנים – ממש להתמוגג.                           צלמי את אמא שלך – ניסיתי ללחוש למונה כשאני עוקבת אחרי פיה הפעור של האישה הסינית הדקיקה ולשונה הנעה אט אט ומלחלחת את שפתיה בריכוז.את יכולה לסגור את הפה – אמרה לי מונה ואני, ששרירי החיוך שלי כבר החלו לרעוד, לא ידעתי שהצייר בחר להתעלם מחיוכי ולצייר לי חיוך צנוע ביותר. ואזי החלה הנפילה. הצייר שינה את זווית דף הנייר ואני הסטתי מבטי לעבר הקווים המשורבטים. המסגרת הבהירה שנדמתה עולצת למדיי הלכה ולבשה פחם ןצללים קודרים הלכו ומלאו את נשמתי. ראיתי כיצד חורץ הפחם, מרחיב ומאריך את קמטי השחוק עד כדי יצירת מעין שפם. לא- צעקתי באלם – מחק את השפם הזה. המגבעת בציור הלכה והודגשה. בלחיי העמיקו שקעים כהים ובנפשי הלכה והצטברה משטמה כלפי הדמות המצויירת.                         והצייר – לא פסק. חדל – זעקתי בפנים חתומים , אך הוא הוסיף ונגס בגבולות קלסתרי וחידד את סנטרי והעמיק את קמטיי. כשאחז במחק ייחלתי בלבבי שיעבירו בערוצי הפחם ויבהיר את הצללים וכמעט אמרתי להשמיע איזו הערה (לא שהיה מבין אותי), אך בגבורה עילאית נהגתי באיפוק ואפילו יצאתי מעצמי והתבוננתי מבחוץ וגמרתי אומר להשכיל מההתנסות.        יקירתי- אמרתי אל לבי – :-יתכן שכך את משתקפת לאחרים. מן הסתם את מתעלמת ממראך ומגילך. אנו רואים עצמנו (ולא רק את עצמנו) מנקודת מבט סובייקטיבית כפי שהיינו רוצים להחיראות, ובכלל : אין אובייקטיביות בעולם וקיבלת הפעם שיעור טוב לחיים.                                                          הצייר נפנף את הדף ואני, שייחלתי ליותר אבקת פחם שתתעופף מהדף, הפטרתי בשקט את המילים שעלו על דל שפתי 'מכשפה זקנה' (ואפילו מונה המבינה אנגלית לא שמעה) ופסעתי בצייתנות בעקבות האיש אל מכונת הניילון ועוד קיוויתי שימחק עוד קצת בתיקון האחרון.       יום אחרון בצ'ונגצ'ינג בחג הלאומי של סין בו ביליתי עם אישה סינית בת גילי שמלבד   thank you  ומקבילתה הסינית 'סשיי שה' לא נקשרו בינינו כלל מילים הסתיים בכל זאת .בחיבוקים ואפילו נשיקות ( מה שממש לא מקובל אצל הסינים).                                                            רכבת הקליע כבר עומדת להביא את מונה ואותי ליעדנו. התא אפוף ריח נעים של אוכל שהסינית הצעירה קנתה בקפיטריה .הפעוט המתוק שלפני דקות ספורות ייבב (אולי בשל הלחץ באוזניים המתעצם כשהרכבת חולפת במנהרות)  עסוק בלעיסה. מונה עדיין שוקדת על שינון המילים במחברת העברית שלה  ואני מסכמת את חוויות היום ומגניבה מבט אל המגילה המנוילנת שבשקית. האם הזמן יצליח לחבב עלי את בת דמותי האפלה?