טיול רכיבה באופניים באירלנד 13-23.06.2014
לקראת הטיול
טיול לאירלנד ברכיבה על אופניים- השילוב הזה הדליק אותי. מייד פניתי אל מאיר טוויטו לברר אם גם אני אוכל ליטול בו חלק. הצטרפותו המאוחרת של שלומי פעלה לטובתי, והמארגן אריאל מרגלית נאות לקבלני. הוא שלח לי פרטים ודחק בי להזדרז. הואיל וניסיוני כרוכבת שטח שאף לאפס, נזקקתי לאישור לגבי כישורי הרכיבה שלי. רכבתי לראשונה עם הקבוצה באזור השרון ועמדתי בבחינה (כך אמרו לי).
מכאן עברתי לשלב רכישת כרטיס [למזלי היה זה לאותן טיסות בחברת התעופה התורכית (ליתר ביטחון הוספתי 20 דולר לאפשר לי ביטול לכל צרה שלא תבוא)], ולמעגל העדכונים וההנחיות של אריאל.
"להודו הסתפקת רק בתרמיל גב לשלושה חודשים ולאירלנד ל-10 ימים את מתברברת
עם כל כך הרבה מטען?" שאל אותי בני,
ואני התגוננתי:"באירלנד צונן וגשום ורכיבה בתנאים כאלה דורשת הצטיידות הולמת".
השכם בבוקר יום שישי ה- 13.06 התייצבתי בלב הולם בשדה התעופה (אז עדיין לא ידענו דבר על שלושת הנערים שנחטפו שעות ספורות קודם לכן). בשבע וחצי המראנו לאיסטנבול. שם היה לנו די והותר זמן לעבור בין סלסילות הרחת לוקום ולבצע אי אלו טעימות.
-"עתה יש לך הזדמנות לקבל הזמנה לקונגו" חייכה לעברי עופרה בראותה את שכנתי השחומה במטוס מאיסטנבול לדבלין (בטיסה לאיסטנבול זכיתי להזמנה לסינגפור מהרופאה שישבה לידי).
דאבלין
המתנו בשדה התעופה לאוטובוס שהסיע אותנו היישר למלון O'shea's הנמצא ממש במרכז הבירה, השוכנת באמצע החוף המזרחי של אירלנד. הזזנו את מחוגי השעון לאחור בשעתיים ועדיין נותרו לנו שעות אור להתארגנות:
קניית מתאמים לשקעים, רכישת כרטיסי sym מקומיים ולהתוודעות ראשונית עם הסביבה:
הרחובות והכיכרות הרחבים השוקקים אדם והמבנים המרשימים.
התחלנו לתרגל הפניית הראש קודם ימינה בחציית הרחוב, מאחר והנהיגה שם הינה בצד השמאלי של הכביש. התחבורה הציבורית זרמה באוטובוסים דו קומתיים יפים ועל מסילות נעו החשמליות.
בהליכה קצרה מהמלון לאורך רחוב Talbot מגיעים למונומנט צר וגבוה ((The Spire (2003) הקרוי רשמית אנדרטת האור (אחד מכינוייו הוא הזיקפה על הליפי – The Stiffy by the Liffey ), שמתנשא לגובה 120 מטרים ומהווה נקודת ציון מעולה לאנשים כמוני בעלי נטיות "אובדניות" במקומות זרים. פנייה שמאלה מאותו מגדל דהיינו דרומה, מוליכה למונומנט מרכזי יפה של דניאל או'קונל (1882) העטור בפסלי מלאכים מכונפים, שבהמשכו כבר חוצים את נהר הליפי המחלק את דבלין לחלק צפוני ולחלק דרומי.
Daniel O'Connell המכונה "המשחרר" היה דמות מפתח בפוליטיקה באירלנד במחצית הראשונה של המאה ה-19.
במסעדת המלון ערכנו היכרות קולינארית עם אירלנד. לאכזבתי, לא חשנו כלל את אווירת ערב השבת, אולם אווירת המונדיאל לא יכלה שלא להיות מורגשת.
טוביה פרש משולחן הקבוצה לטובת החדר השני בו מוקמו צגי הטלוויזיה והמון אוהדים משולהבים. עדה דילגה לשם מפעם לפעם בעקבות תרועות הצופים ושבה לדווח מי הבקיע, כיצד וכמה.
חברי הקבוצה, אנשי העולם הגדול, הזמינו בירה לשתייה (גינס, זו הבירה המקובלת שם) ואני הסתפקתי בטפטוף מהבירה של שלומי ושמעון לספרייט שלי.
מרק הבית הוגש חם מאוד בקעריות קטנות מלוות בפרוסת לחם אירי כבד ומתפורר המוגש קר בצד טבליית חמאה.
האוכל האירי לפי הספרים מורכב ממנות פשוטות בכמויות גדולות. הזמנתי את " פאי הרועים" Shephends Pai וקיבלתי פירה עם מעט בשר ואפונה בתוספת צ'יפסים עבים וטעימים. אכן, בסיסי ועממי.
בניגוד למה שמקובל אצלנו, ארוחת הבוקר של המלון מוגשת לפי הזמנה והביצה או החביתה מהווים בה מרכיב דומיננטי לנמנעים מחזיר ונקניקיות.
בשבת, בעשר בבוקר, יצאנו לסיור רגלי עם עלם חמד בשם ג'יימס, שם מקובל באירלנד כמו ג'יימס ג'ויס מחבר הספר יוליסס, שפסלו סמוך לSpire- הרם.
שמענו על השורשים העתיקים של ההיסטוריה האירית, על רעב תפוחי האדמה הגדול שממנו מתו כמיליון אירים ואותו מספר אירים היגרו מארצם באמצע המאה ה-19, על המלחמה עקובת הדם עם הבריטים ומלחמת האזרחים, המרד ב-1916 והעצמאות מאנגליה שלה זכו ב-1919 ואשר הוכרה ב-1921.
עברנו בגשר היפה הנקרא Ha Penny – גשר חצי הפני, שהיה הראשון בגשרים להולכי הרגל ונבנה ב-1919. שומריו נהגו לגבות חצי פני מכל הולך רגל שביקש לעבור בו לעבר השני של הליפי.
ראינו את הלוחית המפוברקת בגשר השעון לזכרו של מישהו שכביכול נהרג בנפילת מרכבתו לנהר הליפי ולמעשה לא היה ולא נברא.
נכנסנו לטריניטי קולג' שהוקם על ידי המלכה הבריטית אליזבט הראשונה. עברנו על יד הטירה בה היה ממוקם השלטון ושמענו סיפורים על כנסיית הצלוב (קרייסט).
התהלכנו באזור הטמפל בר – רובע הבילויים והפאבים השוקק חיים, מוזיקה ותרבות.
הסכתנו לזמרתו ונגינתו של זמר רחוב צעיר שחברתו הישראלית זוהתה ע"י מישהו בקבוצתנו ושלשלנו לנרתיק הגיטרה שלו מספר מעות.
חזינו במגוון מופעי רחוב במדרחוב גראפטון- אזור קניות רוחש והומה.
צילמנו פסלים אנושיים חיים כמו חבורת הגברים המושחרים שקדו קידה לאות תודה כשמישהו תרם עבורם מטבע. התפעלנו מדמויות הכלב והנמר שעוצבו בחול ונדמו כבעלות רוח חיים.
עברנו על יד דוכן מחאה נגד ישראל למען הפלשתינאים "הנענים" וראינו מחאה אחרת בצורת נעליים ריקות נגד אי חשיפת האמת לגבי אירים שנעלמו מתי שהוא.
דונגול ( Donegal) – קבלת האופנים
ביום ראשון ה-15.6 עשינו דרכנו צפון מערבה לחבל ארץ דונגול(Donegal) . משמעות השם היא מבצר הזר ( Fort of The Foreigner) והוא מתייחס לערים ממקור ויקינגי.
האוטובוס אסף את מתי משדה התעופה והחבר'ה קיבלוהו בתשואות.
כסיפתח למסע האופניים, קרא לנו שלומי במגפון את השיר היפה על חשיבות המסע: איתקה.
איתקה מיצירת הומרוס על האודיסיאה הייתה האי שאודיסאוס היה מלכו.
"אם אתה יוצא לדרך לאיתקה
בקש כי יארך מסעך מאוד
שופע הרפתקאות, שופע דעת"…
במלון Mill Park Hotel המרווח והיפה של עיירת דונגול המתינו לנו האופניים המיוחלים. נתכנסנו למפגש עם שיימוס מחברת Rad & Reisen לקבלת תיקים, הסברים והנחיות.
בשעה שש בערב ביצענו את רכיבת הבתולין לעבר מרכז העיירה. בכיכר המרכזית הצטלמנו עם רוכבי סוסים, שכאילו ציפו לנו על סוסיהם, כשדגל דונגול מונף בזרועותיהם.
אחרי הסעודה במסעדה מקומית דיוושנו לעבר חוף האוקיינוס (האוקיינוס הצפון אטלנטי כמובן) והסתובבנו בין המצבות בבית העלמין. אין שם לוחות אבן מאוזנים על הקברים, אלא רק מצבות מאונכות, עם קישוטים והנצחות מעניינות ומרגשות של בני משפחות הנפטרים.
הפאב הקטן אליו נכנסנו קיבלנו בזרועות פתוחות כשמאפשרים לנו להוביל את אופנינו בין האורחים הצפופים לעבר המרפסת. שלושה גברים ניגנו. אחד באקורדיון ושניים בגיטרה. נגן הגיטרה המרכזי גם שר בקול ערב. בעלת הפאב, שתרמה את קולה בשירה צלולה, הצליחה לדחוק את השולחנות והכיסאות להיקף החדר הקטן למדי וליצור מרחב פנוי לריקודים של שלוש נערות צעירות. הן חוללו בכפות רגליים מתוחות המתופפות במהירות על הקרקע ומונפות אל על, בשעה שהידיים בד"כ בתנוחה קפואה ומתוחה לצידי הגוף.
התמוגגנו על המוזיקה וחברינו דיתי, עדה ומאיר התנדבו בעקבות אריאל לרקד בהנחיית אחת הרקדניות.
רכיבה סביב אגם Eske
למחרת, יום ב' 16.6 יצאנו לרכיבה המשמעותית הראשונה סביב אגם Eske.
אריאל ושיימוס רכבו בראש בדרכי האספלט הצרות בין מרחבי כרים ירוקים.
פה נתקלתי לראשונה בתופעת האשלייה האופטית, כשלעיתים כבישים הנראים מישוריים מצדיקים הורדת הילוכים ודיווש בדופק נמרץ ונשימות מאומצות, בעוד שעליות שמפחידות מרחוק, יכולות לעבור בקלות כשמתקרבים אליהן.
במחצית הדרך עצרנו למנוחה, כשהכיבוד נערך על שולחן העץ שבמקום. האוכל תובל בבדיחות ועדה שלפה דפים מהם הגישה בחן מבחר קטעי הומור שבן זוגה מאיר (שקורקע בארצנו בגין הגחה מוקדמת ובלתי צפויה של נכדו) הסכים בלית ברירה לשגר.
עצרנו במצודה יפהפיהLough Eske Castle . המצודה הוסבה למלון Solis Lough Eske Hotel (2007), שזכה מספר פעמים בדירוג המלון הכפרי היוקרתי ביותר בעולם.
כאן נוכחנו לתדהמתנו שעודד (המאסף האגדי- כפי שעופרה כינתה אותו בצדק) הלך לנו לאיבוד.
דאגנו וחיפשנו…
חיפושינו לא נשאו פרי ורק בסוף הדרך בסמוך לדונגול נמצאה בשמחה רבה האבידה, למרבה הפלא במצב רוח מרומם. העלם היה שבע רצון מהקילומטראז' שנכפה עליו במהלך ניסיונותיו להגיע אל החבורה.
גם ערב זה נחתם באותו פאב לבבי עם אותם זמרים, נגנים ורקדניות.
מדונגול ( Donegal) לקיליבגס (Killybegs
יום שלישי 17.6 היה יום שני לרכיבה ממושכת, יום שתחילתו בפנצ'ר- של תמי (הגלגל הוחלף כבר במלון) וכמעט סופו בפנצ'ר- של דיתי (שטופל בשטח בהחלפת פנימית).
באמצעו- בין הפנצ'רים התגלגלו העניינים טיפ-טופ במזג אוויר בהיר ונוח, לרוב בשטחים ירוקים, אולם חלק גם לאורך כביש ראשי. הפעם קוימו נוהלי מניעת תעייה כשבנוסף למאסף המדווש אחר כולם [איני זוכרת מי היה המאסף ביום זה, אבל פעמיים שירת בתפקיד במסירות רבה (מי אם לא) עודד], מוצב זקיף כל אימת שמגיעים לצומת דרכים, על מנת להורות את כיוון הנתיב הנכון.
במסלול נכתבה אופציה לבחירה לרכיבה נוספת,
אולם כל הקבוצה עשתה "כמו גדולה" את דרך האקסטרה לתוך לשון היבשה בין חופי האוקיינוס.
הרוב המשיך לאחר הפסקת אוכל עוד מעט קט לעבר המגדלור.
היה נפלא. הנוף היה מרהיב על מי האוקיינוס בגווני הכחול-תכול השונים והמצוקים היפהפיים.
בשקערוריות רדודות בחגווי הסלע, בהישג יד, שרצו חיים: שושנות ים זעירות, צדפות ואפילו כוכבי ים, שניתן היה לשלותם ביד.
הצופים מראש הצוק עקבו בסקרנות בלוויתן אחד או יותר בלב האוקיינוס.
הגענו לעיר הנמל Killybegs והתאכסנו במלון Tara, ממש על המפרץ בו עגנו אוניות גדולות.
מקיליבגס (Killybegs) אל הכפר קאריק (Carrick) – רכיבה ושייט
ביום רביעי 18.6 רכבנו מערבה מ- Killybegs אל הכפר Carrick, שמשמעות שמו היא הסלע. הפעם הוטל תפקיד המאסף על נציגת המין הנשי – עדה כמובן. זו נענתה ללא היסוס וביצעה תפקידה בנאמנות.
תחילה דיוושנו בטור מסודר לאורך הכביש, כשהקריאה "אוטו" עוברת כחוט השני מרוכב אחד למשנהו כל אימת שהגיע כלי רכב מולנו או מאחורינו.
כרי דשא השתרעו לאורך הדרך, זרועים בכבשים רועות או בפרות מלחכות. השמיים נצבעו ביד אומן במשיכות מכחול לבנות-תכלכלות והים ניבט בגוונים עזים של כחול-סגול כשלשונותיו ומפרציו מלטפים את הסלעים. מפעם לפעם עצרנו לשבות תמונות נוף ולהנציח על הרקע שלהן את אנשינו.
העפלנו מתנשפים למרומי הגבעות וגלשנו בהמשך בירידות תלולות בתעוזה הרפתקנית ובאצבעות מורמות בהיכון ללחיצה על הבלמים.
סיגל הצליחה להתמודד עם עליות קשות מבלי להיכנע לפיתוי לרדת ולהוליך את האופניים.
היא זקפה בנדיבות את הקרדיט לטוביה, שנטל על שכמו את עול תרמילה.
אחרי כ-25 קילומטר הגענו לאכסניית Slieve League אולם לא התעכבנו. המשכנו בדיווש למזח Teelin לערוך שייט על האוקיינוס האטלנטי.
ההמתנה לסירות המנוע הייתה ארוכה. האופניים הונחו על כתלי משרד המזח ואנו התיישבנו והשתרענו בכל מיני תנוחות, אם סביב שולחן העץ ואם על העשב הירוק, שהרוח בידרה את גבעוליו.
הייתה זו הזדמנות הולמת לחנוך את מעיל הגשם/רוח שרכשתי לכבוד הנסיעה, שאכן סיפק הגנה פורתא מפני הרוח הצוננת.
על הגבעה הסמוכה ניהלו שלוש כבשים לבנות, אם ועולליה, מסכת פעייה ערה. כבשה שחורה הצטרפה לחבורה וארבעתן טמנו ראשיהן באחו הירוק.
שחף אפרפר פרש באצילות את אברותיו בחוגו מעל החברים שפיזרו מטעמיהם והציעום לשאר הרעים.
מעניין, דבלין התהדרה בשפע שחפים, שהשמיעו ברמה את צווחותיהם ומקומות אחרים לאורך מסלולנו התאפיינו בציפורים אחרות, כמו למשל, חבורות עורבים שחורים.
ראול התהלך לו בחשאי בינות לאנשים השרועים והקליק במצלמתו את תנוחות תרדמתם. (מן הסתם יש באמתחתו תמונות יפות ומעניינות מהאירוע.)
מרוב התמקדות בהמתנה שלפני ההפלגה נשמט מסיכומי תיאור האירוע עצמו. כאן אשבץ את הארתה (באלף רבתי) של עופרה (המביא דברים בשם אומרם חלק לו ונחלה בעולם הבא):
הייתי כותבת על חווית ההפלגה ועל המראה המדהים של הצוקים מלמטה (שבעיני היה מלהיב יותר מאשר המראה מלמעלה,
אבל זה כמובן בחוויה שלי!) בסירה שלנו דב אפילו קפץ למים הקרים לשחייה – כריש אמיתי!!!
המפגש בין שתי הסירות היה חביב והיכולת לצלם מסירה לסירה…
החזרה ברכיבה וההחלטה של חלק מהקבוצה (החזקים שבינינו) להמשיך ולטפס לצוקים למעלה
טוביה שוויתר על ההפלגה וטיפס למעלה הצוקים לבד ולבקשת אריאל השאיר פתק בבר המקומי על הטיפוס
והאם שווה וכדאי…ולמרות הכול החברה טיפסו וכשחזרו הצליחו לגרום לנו לנקיפות מצפון על שוויתרנו…
בסיום היום הרביעי לטיול הרכיבה נחתנו באכסניית Slieve League ביישוב Carrick. בניגוד למלונות קודמים, אכסניה זו משרה אווירה משפחתית פשוטה וחמימה בהכילה מטבח קטן ונעים בלתי פורמאלי, מכונת כביסה ומייבש עם חבלי כביסה לשימושנו.
. הייתי כותבת קצת יותר על ה"מטבחון" הנעים שעמד לרשותנו במלון. על מפגשי הערב והבוקר האינטימיים יותר שהתאפשרו לנו בו…כולל ההקראה שלך והגילוי שלנו את כשרון הכתיבה הנפלא שלך…
אל הפיורד והשיא במצוק
היום החמישי לטיול הרכיבה (19.06) החל באכסניית Slieve League ביישוב Carrick.
לעומת הימים הקודמים והבהירים קידם את פנינו יום סגרירי ואפרפר בו יכולנו להמשיך לנצל את מעילינו – ניצול כדבעי המגן מפני הרוח ויחד עם זאת מאפשר ליהנות מקרירות המסייעת לדיווש.
רק ראול קרא תיגר על הצינה בבגדי הרכיבה הקצרים שלו.
שבעה עשר חברי הקבוצה התגלגלו בטור בנופים האירים הירוקים, הגבעות המדושאות והפיורדים הנאים השולחים לשונות ים אל תוך היבשה. הפעם הזדמן לנו לפגוש בכבשים האיריות ארוכות הפרווה במרחק נגיעה. הן ליחכו עשבים בשולי הכביש ואף חצוהו לעיתים לנגד עינינו. טלאים לבנבנים נצמדו מדי פעם אל עטיני אימותיהם על מנת לגוון את התפריט הצמחוני בחלב מתוק. המושג "רועה צאן" לא התממש לנגד עינינו. הכבשים רעו בנחת, עטורות על גבן כתמי צבע זוהרים אדומים או כתומים או כחול-טורקיז, מן הסתם פסי סימון בעליהן.
פנינו אל שביל עפר לחזות בתופעת הדולמנים, אבנים סלעיות גדולות, שרידי קברים עתיקים מלפני כ-5000 שנה.
הצצנו אל חנות לממכר תוצרי צמר: כובעים נאים, סוודרים ומזכרות. אחדים רכשו מתנות ואחרים הסתפקו במדידות וצילומים.
בתי האבן בכפרים או העיירות הקטנות, הפזורים על האפרים הירוקים בדרך, התבלטו בלובן כתליהם ובגגותיהם המשופעים הבהירים אפרפרים חומים.
ביישוב Molinbeg החנינו למעלה את אופנינו וירדנו במדרגות המתפתלות בתלילות אל תוך חוף הפיורד. שם, אל נוכח החול הזהוב והמים התכולים, כשמצוקים יפהפיים מזדקרים אל- על, נערכה הפסקת קפה. אריאל כדרכו טרח להנעים את הפוגתנו בקפה שחור ערב לחיך. המצלמות שלנו תקתקו ללא הרף מכל הזוויות אל מול הפרצופים המחויכים, חבושים או נטולי קסדות.
בעלותינו שוב על האופניים גמרו אומר העבים במרומים לערוך לנו קבלת פנים נלבבת וגשם דק ועדין זירזף על הרוכבים שלנו כאומר:
"שלום חברים, אכן הגעתם לאירלנד. קצת קרירה, קצת גשומה אך באמת לא נורא וממש מסבירת פנים לתיירים מארץ הקודש".
ב-GlenFolk Village השבענו עינינו בבתים הנאים. לא היה סיפק בידי לבקר במוזיאון המקומי, מאחר והחברים דחקו בי לצאת הלאה לדרך.
אי לכך, כאשר עצרנו אחרי מרחק קצר במסעדה ב-Glencolmcille תמהתי מדוע ועל שום מה
ודיתי סיפקה לי את ההסבר האולטימטיבי: "אוכלים, שותים, נחים ונהנים מהחיים". סיגל הצליחה לשלוף במקום מורה מקומית דוברת עברית ותמי התענגה על חילופי דברים עימה. כשלושת רבעי שעה אכלנו, שתינו, נחנו ונהנינו מהחיים. ואחרי שעינגנו את החיך והקיבה במטעמי המקום, נותרו לנו עוד 10 קילומטר עד לקאריק.
אי משם הדהד קול:"עלייה…".
מתעבת עליות אנוכי. דיוושתי מתנשמת ומתנשפת, כשהזיעה קולחת תחת מעיל הגשם/רוח שלי, כשאני מציבה לעצמי מטרות קטנות קדימה: עד העמוד הזה והעלייה וודאי תסתיים, עד האבן ההיא ואפשר יהיה להתרווח במושב האופניים בהילוך גבוה יותר,
עד הכבשה הזאת ואז אולי אעצור- ולא עצרתי.
דיוושתי נואשות תוך שאני עוקפת את הרוכבים המנוסים והשלמתי את מבצע העלייה ראשונה אפופה בתשבחות שהחברים הרעיפו עלי ובחדוות ניצחון תרתי אחר המדליה.
בהמשך זכינו (ובצדק) בהרבה ירידות באופניים, כשהשפתיים מעוגלות בחיוך אדיר והלב פועם שכור אדרנלין. איזו הנאה להפקיר עצמך, אם אפשר, למהירות הגוברת, כשהרוח שורקת באוזניך. משנגלתה האכסניה בתום 10 קילומטר נפלה ההחלטה: כל החפץ יוכל לממש את מה שחברים רבים, בכללם שפחתכם, החמיצו ביום הקודם – להגיע למצוק
Slieve League- Mountain of The Flagstones) בדרך למזח של טילין.
…היו כאלה שטיפסו פעם שנייה כמו אריאל,דב, ראול …
הפעם, אמרתי לעצמי בסלחנות, נראה שיש היתר מיוחד
גם להרפות מדיווש בעליות התלולות.
קצת הובלנו אחר כבוד את אופנינו ובעיקר דיוושנו ו-לא היה קל!!!
בהגיענו למצוק פרצנו בקריאות ניצחון. עמדנו באתגר! להפתעתנו כבר ניצבו במקום לנוכח עינינו עדה, עודד ושמעון, כאילו מאז ומתמיד הם שם, כובשי פסגות.
"כל הכבוד עדה" קראתי לעברה "פעם שנייה?" מסתבר שאם מוחמד (שמעון) מסרב לדווש אל ההר, ההר (המצוק) מגיע אל מוחמד (שמעון) וצמד מרעיו, וזאת תמורת שטר בודד של 20 יורו.
זכינו ביושר בכל ליקוק מגביע הגלידה שקנינו בראש המצוק. וכך, כשהגביעים (של הגלידה) מונפים בידינו למרומים ומצהלות הניצחון משתחררות מגרוננו, הנצחנו את רגע השיכרון.
הקפה שדב גזית הכין לנו בפסגה היה שחור, ממריץ ומפצה על כל קושי.
"איך היה?" שאל מאיר כששבנו, "נכון שהיה wow?" ואני השבתי: "תאר לעצמך צברי wow
של כולנו, מלוכדים בהתלהבות אחת אדירה".
והיה שווה כל דיווש וכל מאמץ התכווצות לשרירי הרגליים הזועקים.
רכיבה אל ארדרה Ardara והקבר למרגלות המפל
ביום שישי, ביציאה צפון מזרחה לArdara מאכסניית Slieve League שבקאריק,
זירזף מטר קל שהעלה ערדליים על רגלי אריאל והערות וחיוכים על פני החבריא.
חכו, חכו- טען אריאל- נראה אם תחייכו כשהגשם יתעצם… אולם משחדלו הטיפות נחלצו גם הערדליים ולא נודע כי באו…
כשמבטיחים לך דרך קלה ללא עליות ובייחוד כשמציינים שיהיו ירידות בלבד, מן הראוי להסתפק במנוד ראש ספקני- אין חיה כזו!!!
אמנם שבעת הקילומטרים הראשונים התגלגלו בניחותא ואפילו בירידות עוצרות נשימה כשטור הרוכבים מתפתל לו ללא חריגות, אולם העלייה לא בוששה לבוא.
כשהרמתי ידי בעלייה, דהיינו, הרמתי רגלי מהדוושות בהובילי אחר כבוד את אופניי,
הביע אריאל תמיהה: את? שהיית אלופה אתמול? ואני התנצלתי והסברתי שאי אפשר לנוח כל הזמן על זרי הדפנה.
אין יום רכיבה ללא הפסקת קפה משובחת.
בשל צמצום כמות האבקה השחורה, נאלצתי להסתפק בכוסית קפה בצוותא עם שמעון-
את תשתי מצד אחד ואני מצד שני- הוא אמר,
אך משנטשתי לזמן מה את המקום ושבתי לשאול מה קרה לצד הקפה שלי, הרביצה בי המציאות, דהיינו עדה (שתפסה את מקומי) את הלקח לחיים:
כל הנוטש קפה (או להבדיל כיסא) –
מסתכן בכיבוש הרכוש הנטוש.
בדרך אל המערות שעל חוף הים Maghera Caves עצרנו על ידי מפל מים. מפל הינו תמיד מראה משובב נפש הדורש צילום.
למרגלות המפל סבבו פרפרים סולאריים סביב מצבה שנשאה תמונת אישה צעירה ויפה ומלאכים מכונפים וצלב עטור ורדים ביטאו את אהבת וערגת בני משפחתה שנותרו מהעבר השני של החיים. המקום הפסטוראלי, שאון המים המפכפכים בין הצמחים הירוקים והקבר המסתורי (לא היה שום אזכור של תאריך לידה או מוות) הישרו בי ריגוש ותחושה מעולם אחר. לא יכולתי שלא להעתיק את השיר הנוגע ללב על Siobhan היפה:
Resting beside a waterfal
in peaceful sleep
He awaits us all
God will link the broken chain
When one by one we meet again
We will love and miss you eternally
Our beautiful angel of the north
ולהלן תרגום חופשי שלי:
נחה למרגלות המפל
בתנומה שלווה
הוא ממתין לנו לכולנו
אלוהים ילחים את השרשרת השבורה
כשניפגש שוב יחדיו אחד אחד
נאהבך ונתגעגע אלייך לעד
מלאכנו היפה מן הצפון.
גוונו הכחול של הים עם כתמי חום של אדמה התמזגו עם צבע השחקים.
אחרי הדיווש על מרישי העץ בוססנו רגלית בחול הים הזהוב בדרך אל המערות. החוף הרחב היה זרוע פגרי אצות ושריונות סרטנים.
סיגל שלנו חשה חובה לשתף את בן זוגה במראה כשהיא מכוונת את הסמארטפון שלה אל החול, המים והסלעים. במערה אחת סדוקה עשינו מטרים ספורים בין לוחות סלעים מלוכסנים כשאנו נתמכים באבן הרטובה. ותו לא. אל שאר המערות נבצר מאיתנו להיכנס מאחר ופני הים עדיין היו גבוהים מדי. מפח נפש…
בדרך חזרה ראינו את התקדמות השפל והתגלות מפרצונים ואיים של קרקע. משפחה מקומית הזמינה אותנו לבקר בגינתם היפה והירוקה כסיפתח לעיר ארדרה. משמעות השם ארדרה הוא הגבעה הגבוהה של המבצר.
לארוחת הערב התכנסנו במסעדת Nancy.
נכספתי לאי אילו שירים לקבל את השבת.
עופרה לידי ומוני מולי סברו שאין זה ראוי,
אך: צדיקים- מלאכתם נעשית בידי אחרים
וכשמתי פתח ב"שלום עליכם מלאכי השלום"
כולם הצטרפו.
רכיבה מעגלית בשבת
את השבת בילינו ברכיבה של 48 קילומטרים באזור. הפעם כמעט ולא נצפו כבשים באחו הרענן. שיחי הפטל לאורך הכבישים הצרים פרחו בורוד בניגוד לשיחי הפטל ביום קודם לכן, שפריחתם הייתה צחורה.
אירוסים צהובים בצבצו בין שרכים ירוקים. בעקבות נזיפה ביום קודם החלטתי לרכוב באסרטיביות ולדבוק בעקשנות במקומות הראשונים.
כשהתנשמתי והתנשפתי בעליות שאלתי את אריאל "איך אתה מרגיש כשמתנשפים בעורפך?" סירבתי לקבל את התיקון "נושפים בעורפך".
דוב, מייד וללא עוררין, אישר לי השתתפות ב-iron woman.
אחרי החטיף הטעים שקניתי בסופרמרקט בעקבות מוני גיליתי שקסדתי נעלמה. נתקפתי בהלה כשחשתי "חשופה בצריח".
מאיר המאסף לא איבד עשתונות ולאחר חיפוש עקר בסופרמרקט בירר במכשיר הקשר ומצא שקסדתי נישאה אחר כבוד על הסבל של אופניו של שלומי.
לא כתבת על בית הקפה הנחמד שבילינו בו בשבת בהפסקה על שפת הים(אחרי איבוד הקסדה שלך
בית הקפה עם התקליטים והמוסיקה והקפה המשובח…ואפילו שירותים צמודים…
וכמובן השמש הנהדרת…
מוזיאון הדולמנים היה סגור אך מקומיים הורו לנו את הדרך אל דולמן גדול ומרשים, שריד בן 5000 שנה שהתנשא במעלה גבעה על שטח פרטי, שני סלעים מגליטיים (גדולים) נשאו תקרת סלע מגאליטי. אפר המתים שנשרפו אחר מותם נשמר בקברים כאלה.
כמובן שהצטלמנו והפעם הפעילו צלמינו את הסטופר והצטרפו לתמונה הקבוצתית בקדמת הדולמן.
לפתע הבחנתי בצפרדע קופצנית, שמתי נפשי בכפי וניתרתי בעקבותיה אלא משהצגתי את שללי בפני החברים הם לא הגיבו בהתלהבות לה קיוויתי. מילא, עוד צפרדע שנאלצתי "לבלוע".
שני לילות לנו בעיירה מסבירת הפנים ארדרה, שהתהדרה בדגלי המדינות המשתתפות במונדיאל.
המוזיקה האירית הקצבית של שלושה כלי מיתר ושני כלי נשיפה והשירה הערבה בפאב הנקרא the corner חתמו שהות מלבבת בעיירה זו.
חוזרים אל דונגול -סיום הרכיבה
כשדיוושנו בדרך חזרה מארדרה אל דונגל, הצליח אריאל חד העין להבחין באירי המכסח את הדשא בגינתו במכסחת יד ולזהותו כאחד מנגני הפאב, בעצם, הנגן העיקרי. הרכיבה הופסקה וכולנו התייצבנו לתמונה קבוצתית עימו.
איזה יום! יום אחרון לרכיבה.
מעולם לא נהניתי כל כך מהרכיבה.
יצאנו לדרך חמישה עשר רוכבים.
על כל רוכבת- שני רוכבים גברים.
סיגל, האלופה שלנו, נפצעה אמש בתאונה.
לא, לא תאונת אופניים, אלא תאונת מקלחת.
להבא- הצעתי לסיגל- רכבי במקלחת באופניים- כך תוכלי להיות דרוכה ולציית לכללי הבטיחות.
אמנם ידעתי שאין לסמוך על הבטחות לירידות בלבד, אולם, העליות שנרמזו מראש לגבי תחילת הדרך אכן לא הפיקו מגרוני את ההתנשפויות מקדמא דנאן. האם ייתכן שהיה זה שכר לשבוע של אימוני רכיבה?!
הייתי רוצה להאמין בכך.
התנופות מן הגלישה מטה הטיסונו אל ראש הפסגות הבאות והנתיב נגמע כמעט בנשימה אחת.
בהפסקת הקפה ערב לי המשקה כל כך, שאפילו ביקשתי תוספת ואין זה מובן מאליו לגבי אחת שהדירה רגליה מן הקפה החזק בימים הראשונים.
גם בבירה טהורה שלחתי שפתיי לראשונה רק בערב הקודם, כשעדה הגישה לידיי לראשונה את המשקה שבלעדיו אין חווית אירלנד מושלמת.
טוביה השמיע באוזניי עצת רוכב ותיק לטירונים (ואני ציפיתי להתעשר בניסיונו) שעליי ללמוד להשתחרר בהפסקות מן הקסדה והתרמיל.
צריך לדעת להתאוורר.
הדרך לא הייתה משופעת בכבשים, אך בכל זאת זכינו לפגוש מעט כבשים חומות קלסתר ואפילו כבשים חומות צמר. הטלאים הרכים והשובבים כשהתאוותה נפשם בחלב, דילגו בקלילות אל אימותיהם ותחבו ראשיהם בנגיחות מחוצפות אל מושא חלומותיהם.
ביום זה פעל אריאל למען התיעוד ההיסטורי לדורות הבאים.
הוא הקליט משפטי מפתח שלנו בוידיאו וגם קידם אותנו על הגשר בצילום רכיבתנו.
"חסרת לנו, סיגל"- הודעתי לה כשגלגלינו נשקו לקדמת מלון mill park המוכר בדונגל- "שני חברייך לעישון, מתי וראול חשו מין טעם 'מר' בלעדייך" (יום קודם, בהסכמתה, הצעתי כינוי לשלישייה זו: סמ"ר- דהיינו סיגל,מתי וראול).
בעקבות קביעתם הנחרצת פה אחד של החברים על קסדתי הנקלית, הבינותי שביצוע גזר הדין הינו בלתי נמנע. הקסדה האומללה נידונה למוות (על לא עוול בכפה) ואחרי התקלפות כיסוייה הדקיק לאחר שהרהבתי לקפץ עליה, השליך אותה אריאל לפח ככלי אין חפץ בו.
. הייתי מרחיבה יותר על הסיום…היום האחרון לרכיבה…החזרה למלון בדונגל…קריאות השמחה שחזרנו כולנו שלמים ובריאים
אך מהול בעצב …"כבר נגמר????" החיבוקים הכנים שהיו …נוצרה קירבה בשבעת ימי הרכיבה…
אריאל שמצא לנכון להודות לכל אחד ואחת בלחיצת יד חמה על שניאותו להצטרף אליו ל"מסע" באירלנד הקסומה…רגע מחמם לב לדעתי…
מסיימים בדאבלין
סגירת מעגלים חביבה עלי ביותר.
ביום ראשון 22.6 סגרנו את מעגל אירלנד,
והיכן אם לא בבירתה היפה דבלין?
ואם בחתימה עסקינן, איך לא נחתום בדיו הפולקלור האירלנדי, דהיינו בפאבים?
ואכן, סיור פאבים לילי היה הסיום הנאות.
יצאנו בעקבות המדריך בתום הסעודה האחרונה במסעדה האירית באזור הטמפל בר.
תם טיול האופניים שלנו בחבל ארץ דונגול בצפון מערב אירלנד. 282 קילומטרים טבין ותקילין גמענו ברכיבה בדרכי האספלט הצרות המתפתלות בין הגבעות, שבמושגים שלנו יכולנו בקלות לכנות לא אחת בתואר הרים.
חלקים גדולים מנתיבנו עברנו בדרך הנקראת
Atlantic Way Wild, שלפי מערכת המושגים שלי הינה מושג מקביל לשביל ישראל שלנו.
הוותיקים העניקו דירוג גבוה לטיול רכיבה זה.
עבורי היה זה טיול רכיבה ראשון, טיול מיוחד וחווייתי.נהניתי מהרכיבה בנופים הירוקים כשהחזה מתרחב בחדווה ובגאווה לקלוט את האוויר האירי הצח. שמחתי להכיר אנשים נפלאים כמוכם.
התפעלתי מהארגון המושלם של אריאל על נוהלי הבטיחות,העזרה לזולת ואחוות הקבוצה.
עוד ימים רבים יהדהדו באוזניי בשמץ של נוסטלגיה השריקות של עודד והקריאות "אוטו אוטו…" שעברו כגל בין הרוכבים.
הייתי כותבת על השלוב המוצלח של שהייה בת יומיים בעיר הגדולה לבין הרכיבה בנופים המדהימים…בין עיירות וכפרים…מראה הבתים…הפאבים המקומיים…האנשים החביבים בכל מקום…אפילו על נהג האוטובוס החביב ששר לנו את השיר שלנו בנסיעה לשדה התעופה ביום הפרידה מדבלין :
In Dublin The City …
תודה לכולכם, כי כפי שמוני אמר לי עוד טרם הנסיעה: "הכי חשוב בטיול זה – האנשים".