קמפוס קטורה – ינואר 2015 / עליזה ולד
ל"ו צדיקים משכימי קום שמו דרכם דרומה, אל ארץ צייה, ארץ שמיר ושית.
תאמרו 34 בלבד? לא כן ! האחד נהג , יגאל, לא נחשב? נחשב!
האחר- האיש אשר על פיו יישק דבר – המדריך יואל, לא נחשב? נחשב?
נשלפים מן האוטובוס סמוך להר גזם.
יואל מוריד דברו אל העם: איש בל יהין לבור לו נתיב משלו. כאמון על כללים צהליים בסיסיים הוא פוקד על העם "אחרי".
עם ההתחלה כתפילת הדרך נוצר מעגל סביב נקודת מוקד: גללים. ולא בגללים סתם עסקינן… וכל חמור ועם הארץ מתוודע אל הולך הארבע שגובהו עולה על זה של חמור, אם כי מראהו אינו נבדל בהרבה, ושמו בישראל, אליבא דתורה – פרא. ובכן פרק ראשון במשנתנו – "שיטולוגיה".
מכאן עוברים להליכה בשטח בו השתרע בעבר הרחוק ים תטיס הקדמון. החמרים ששקעו בים – גיר וסלעי צור. הגיר נשטף וגולח מחלק מן הערוץ ומה שנותר- אבני צור נהדרות במראיהן וצורותיהן.
יואל מתריע בפני הצועדים להיזהר בצעדיהם, ואם נשמטת , חלילה, תחת רגליך אבן ועלולה להטיל חותמה במעפילים שתחתיך, עליך לציין בתרועת אזהרה "אבן". אני נכנסת מיד לכוננות ספיגה, מאחר ושולה שרויה בהיפר אבן. עיניה החדות ותאבות האומנות מבחינות באבני הצור על יפי גווניהן ומיד מתכנסות בזרועותיה נבחרות אבן יפות תואר ושולה מקפצת בין ההולכים וצועקת "אבן, אבן" ואני – אנא אנוס מפני האבן?
אין זאת כי שולה נתקעה בתקופת האבן. והאבנים הולכות ומתרבות והרי הן לובשות צורת צדפות ויואל נוקב בשם: EXOGYRA COLUMBA (קולומבה – דהיינו יונה) אך מה שאחוז בין אצבעותיו אינו אלא שברי מאובנים של צדפה תמה וישרת דרך. שולה כבר חובקת אבן שחורה ומחזרת עמה אל פתחי הסועדים המשביעים רעבונם על הדרך. מה אתם רואים? היא שואלת בחיוך רחב של מגלי ארצות. וחברים חדי עין ובהירי מחשבה כבר מצביעים על כנפיה של יונת השלום השחורה.
יואל ניצב קוממיות בפני האנשים, מורה באצבעו למרחקים ונוקב בשמות.
ראשית, הר גזם, ואין הוא מגזים בטענתו שגזם הוא אחד מגלגולי הארבה, כמו ילק למשל, כי כל אשר ספק בלבבו, הרי הוא מוזמן לפשפש בספר יואל. והוא ממשיך בשליפת שמות: מעלה מחמל, נחל נקרות, כרבולת חרירים… אני, שאיויתי את מושבי על אבני הצור השנונות כבר מבינה היטב מהם חרירים. מהי הכרבולת? עדיין לא ברור לי. אני כמהה לירוק אך דל הנתיב והערוץ מצמיח רק שיחים דלילים ומשמימים. מעט שיחי זוגן השיח מביאים קצת ירוק לעין והמוריקנדיה המבריקה מתאמצת להביא קצת סגול לוואדי. אנחנו עושים את דרכנו לאורך המצוקים ומצטלמים כשההרים דמויי הדוביים שמעבר לערוץ מהווים את הרקע מאחורינו, ואפילו מעפילים בסולם ואחר כך.נאחזים בחבל שמתח עבורנו יואל.
כבר ערב. אחרי 17 קילומטר גזם אנו עומדים בשערי קיבוץ קטורה. ואחרי תדרוך קצר מקבלים חדרינו ונוהרים לסעודת ערבית
בהרצאה שאחר כך כבר נעדרים אחדים מהמטיילים התשושים, רבי הפעלים. הם לא יידעו שקיבוץ קטורה היה היאחזות נחל ב-1973 וקטורה זו אשת אברהם שרש"י אמר עליה כי הגר הינה. הם לא יידעו כי ביום חתונתו של המרצה מייק ב-1975 הגיעו 500 החוטרים הראשונים של התמרים אותם שתלו למחרת היום וכי עסקינן בדקלי נור ומג'הול. אולי אפילו לא ידעו כי עצי התמר הם חד מיניים ולא כדאי להאביק את הנקבה אם רוצים לשמור אותו זן באותן תכונות בדיוק, כי עדיף להשתמש בחוטרים.
קצת אחרי ארוחת הבוקר מתכנסים סביב עלם חמודות בשם יובל, המוליך אותנו נכוחה בנתיבי הקיבוץ ומעלה בפנינו מנפלאותיו. ראשית, אנו מתבוננים במתושלח – דקל תמים הנראה צעיר לגילו (2000 שנה) ושומעים כי כשנבט הזרע הפג שנלקח ממצדה היה כה חיוור ורפה כוח שלא ניבאו לו גדולות, אך הלז עשה חייל ועלה בידו לייצר כלורופיל ולפנינו מתנשא דקל תמר בכל תפארתו, תמר בן עשור שנים. אחר כך הוכינו בתימהון לנוכח כפר ההדגמה לטכנולוגיות נטולות רשת (דהיינו ללא חשמל, מים, ביוב, שבתיו בנויים מבוץ, קש ושמן והריהם יציבים ועמידים. פנל סולארי מאפשר להם טעינת מצברים (טלפון למשל) ובקבוקי מים פשוטים משברים את קרני האור ויוצרים אפקט מרשים של תאורה.
למדנו על ניצול גללים לצורכי יצירת גז בישול ולקומפוסט. שמענו גדולות ונצורות על השדה הסולרי ההולך ומתרחב ומוכר חשמל לחברת החשמל. ביקרנו את בקבוקי הגידול של האצה המטוקוקוס, שכשנותנים לה סטרס על ידי שינוי PH, היא מסמיקה וצבעה האדום יכול להיות מנוצל לקבלת צבעם הוורוד של דגי הסלמון הניזונים ממנה. מסתבר שמשהתגלה פתרון זול יותר להאכלת דגי הסלמון , לא רפו ידי היזמים הנבונים, הם לא טמנו את ידיהם בצלחת וניתבו את קיום האנטיאוקסידנט של אצות אלה לתעשיות חשובות ומכניסות יותר של קוסמטיקה ורפואה.
בעשר בבוקר שמנו פעמינו אל השטח. התחלנו בקיבוץ הרפורמי יהל ויומנו עמד בסימן נחל ורכס יעלון. למן ההתחלה ערך לנו הואדי קבלת פנים רעננה. הפעם חגגנו עם צמחיה נאה. לא רק מוריקנדיה מבריקה אלא רכפתן זכר צהוב תפרחת ואחר כך אף איתרנו את בת זוגו על פרייה הלבן שקוף, מאכל תאווה לנמלים. הכרנו פרעושית גלונית צהובת פרחים ובן משפחתה – כוכב שאפילו כיבדנו בטובו בתמצית תה שיואל הכין למעננו, פרחי הפגוניה הסגולים התחרו עם פרחי הלוטוס הפרפרניים שארגמנותם משכה לב כל רואה. שיחי השיכרון צהובי הפרחים שמרכזם מעוטר בסגול לא הסגירו את הסם המצוי בהרכבם העלול לפגוע במערכת העצבים.
ואז, בעודנו מכונסים בקרבת עץ השיטה, התרחש נס המקביל בעוצמתו לסנה הבוער. יואל ריתק אותנו בעלילות קבוצתו שנתקעה בשעות הערב בסיני, ללא ציוד וגמלים והסילון היבש הוא הוא ששימש להם חומר בערה. האש היא זאת שסימנה לרוכבי הגמלים את מיקומם…. כשהצית יואל את ענף הסילון הקוצני היבש, התלקח הלז בפיזוז שלהבת מרנין.
מכאן ואילך החלו עלילות הבולבוסים. לא היו אלה בולי עץ, כפי שחנה ברעם העלתה בדעתה, ולא אצטרובלים, כפי שאני דימיתי לנפשי, אלא כדורי אבן עגולים או פחוסים. יואל "האכילנו" באפשרות בדויה למדי, שהללו נוצרו כאבני בליסטראות של היהודים המורדים כנגד הרומאים. אולי אכן השתמשו בהן…. ככל שהלכנו והתקדמנו הלכה התפעלותנו ונסקה. היופי והגיוון לא ידעו גבולות. וכך, מהדסים בינות לבולבוסים, מהססים את מי לצלם ועם מי להצטלם, מקפצים מבולבוס לבולבוס, מה עושים? כאן צברי בולבוסים ושם בולבוסונים קטנטנים ובצד בולבוס על בולבוס ואין על מי לחוס, ושם מדרון עמוס בולבוסים למהדרין… ולפתע אני שומעת קול "שולתי" נישא בחלל: עליזה, עליזה… ואני משתדלת לנוס ומסתתרת מאחורי בולבוס, אך שולה אינה נרתעת, היא מטילה עלי להעלות על הכתב את רישומי הקמפוס. ולא מועילים תחנוני, לשווא. כששולה פונה אל לבי בדברי כיבושין, אני מנצלת את ההזדמנות להצגת דרישות ובקשות והיא נכנעת ומבטיחה קבל עם ועדה שתשתדל לבדוק את עניין פסטיבל הגלידה (שיחול מחר). בכתפיים שחוחות אני מקבלת את הגזירה.
יואל נושא את מטהו אל-על וחג עיגולים: זהו המסלול בו עברנו ולפנינו מתנשא הרכס בו אנו עומדים להלך טרם שובנו אל הארץ המובטחת עלינו לעלות בפלטה אחת ולהשפיל ואחר כך לאגף ועוד פלטה..,
וכאן הוא עוצר ומתוודה "למען הגילוי הנאות" שהיראים ורכי הלב מותרים בהמשך ישיר במישור בדרך חזרה אל בית הקפה. ברגע זה אני מקבלת פנייה מגבר יפה עיניים ועז לב ובה הזמנה לבית הקפה ביהל, אולם אני עושה אוזניים כאפרכסת להמשך דברי יואל שאומר "וההולכים בדרך הישרה עלולים לגלות כי נפתלה דרכם ובית הקפה נעול שערים, ואזי יעמדו הם בפני שוקת שבורה ויכו על חטא, על כי לא נהו אחרי דברי אלוהים חיים ובשברון לב יוחילו עד בוש במשך שעה וחצי, עד שההולכים בדרך הנכונה ישובו מדרכם.
והעם שומעים את הקולות ורואים את המראות, ומתחת לזקנו של יואל אני שומעת את הדברים שנאמרו ללא קול ומבינה: שובו בנים שובבים, אל תשרכו דרכיכם אחרי בורות נשברים אשר לא יכילו המים, העפילו באמונה שלמה. ואני זוקפת כתפי השמוטות בפני הבחור המזמין ופוסקת בקול רועד אולם נחוש – לא, כי בין המעפילים מקומי. ואל נא יקל הדבר בעיניכם, כי התור המשתרך מאחורי ומצדדי של הגברים המזמינים אותי לבית קפה, כבר לא כמו שהיה פעם….
וכשיואל מניף את מטהו בקריאה "מי לה' אלי" נחצה העם לשני פלגים, ואני משנסת את מקלי אל על לעבר העולים.
לא קלה היא, לא קלה הדרך, אך ליבנו רן, ובהגיענו לפסגה של כל פלטה אנו מתמלאים גאוות מנצחים – כובשי פסגות אנו. ויואל מצביע במטהו ומספר כי הר נוצה, שוודאי איננו קל כנוצה , מתנשא לגובה של 600 מטר מעל ים המלח ואזי שולף יואל בחשאי את מצלמת הריגול הסודית שלו ולוחץ לחיצה אחת קלה, והרי לפנינו תמונה עדכנית של משטרת רר'נדל הירדנית, ואפילו השומר הערבי שם נתפס בקלקלתו כשהוא מעשן.
אנו יורדים במורד עטור האבנים המתגלגלות ולבי נכמר על פלג העם שנתפתה אל בית הקפה, וכבר שומעת באזני רוחי את הקריאה: הוי עם כבד עוון, בנים מרעים ואת זעקת המשוועים אל ההרים בתחינה ובחרטה, אולם בהגיענו לאוטובוס אנו מגלים להפתעתנו, שלבותיהם של יואל ויגאל חמלו על העם שנטה אל תענוגות הקפה שלא היה, ויגאל הסיעו אל חדריו.
יואל מוליכנו בטח אחר כבוד לארץ המובטחת. בעיני רוחי אני כבר רואה אותו מוליך את נכדתו אריאל (כי יואל שלנו הפך כבר לסב) בהרים וגיאיות ויחד הם חוצים ודיות, ומבוססים בין בולבוסים, ומתחקים אחרי גללים, והסבא מדריך את הנכדה במשעולי הארץ הבלתי מסומנים ומצלמת הבילוש הסודית משרתת את הסב והנכדה להרחבת מעגל התצפיות, הלאה קדימה, בשמחה ואהבת מולדת.