בים דאגות ומבול עיסוקים
גמעת אלי, אהובי, מרחקים
ואוכל בגלוי להצהיר, לא ללחוש:
איני, לא איני מקלה בזה ראש.

אורות בין ערביים בינינו דלוקים.
ערב קולות ה"לבד" דוחקים.
קולות הטלביזיה עולים מן המרקע
קליידרמן משפיע אוירה מתוקה

אני כבר לבדי עם אבוקדו וגבינה
חימום אמור לפעול, אך עוד רועדת בצינה
לוגמת מן הספל קפה כמעט בלי הל
איבד כבר חיותו , ריקן וגם תפל 

חורף בחוץ האוויר חד וקר
אובך הבוקר אבד לא נותר
כל הרחובות נשטפו זה מכבר
מקבץ מטחים סוערים של מטר.

יותר משהיית לא הייתי מייחלת
אהבתי את הריש שלך המתגלגלת
קולך זרם בשטף, זרם בכישרון
משום מה הצטמררתי, ללא כל היגיון.

בזרועותיך מצונפת לשכך הרעידה
קוראת את תפקידה של האישה החסודה
הושטת לי עזרה נזקקתי לתמיכה
כשהגיתי באנגלית שלא כהלכה.

גופנו התלהט עד קצות האצבעות
איימה להתפרץ שקיקה בה אין לטעות
אך אנו באיפוק ובגבורה של אוהבים
צפופים כל כך, צמודים, כמהים ומורעבים
צעדנו בנחישות בנתיב העלילה
מילה אחר מילה אחר מילה אחר מילה…
וכל כך לי שמחתי ככה בך
רפרפתי מדי פעם עליך בשפה
נשיקונת זעירה, תמה וחטופה
נמלאתי גאווה משונה עד בלי די
עליך, יקירי, אפילו גם עלי.

כל כך היה טוב  ה"ביחד" כה קרוב

רק צו המחוגים הזעיק אותך לרחוב
והיבטנו וציינו את מספר העמוד
וידענו והבנו כל אחד לחוד.
ופתאום על הסף הספק התעורר
ואותו ביטחון קצת נשמט התערער

ולחשתי בדחילו: "אולי" "עוד ניתן"
אז פנית אלי, התייצבת איתן
לבטא במילים בלתי מהוסות
כמיהות ישירות ובלתי כמוסות

ותמהתי מחדש: כמה נהדר
שאני מרגישה את אותו הדבר