אמור נא לי רק משפט אחד של אהבה – היא אמרה ושנתה את בקשתה – ואוכל לדבוק לפחות בו, להיאחז בו , להתכרבל בתוכו ולמצוא בו אהבה פורתא…
הייתה משוכנעת כי צלצול הטלפון הזה יבשר פגישה קרובה. כל כך ייחלה לה, פינתה עבורה מקום כבוד בסדר יומה, תכננה לפני, אחרי, ופינתזה אותה עצמה… כבר הייתה מוכנה ולפתע אחרי ה"תקשיבי" שלו שלמדה לאהוב, הגיעה ההתנצלות.
היא חשה את אי הנוחות בקולו, את האכזבה, את הכנות. אינו יכול. ידעה שגם הוא השתוקק. ידעה שאינה יכולה אלא להשלים עם האילוצים שלו. ידעה שהיא מעריכה את ההתמודדות שלו עם העומס, את הבחירות שהוא אנוס לקבל, גם כשהצד שלה זוכה לעדיפות משנית.
חשה שעולמה שלה קליל מדי, נטול אחריות, נהנתני והיה לה קשה עם ההרגשה הזאת של אי מיצוי עצמי, אי הגשמה אישית. אי לכך העצימה הבנתה אותו ולמרות אי מילוי סיפוקיה תמכה בכל לבבה בהחלטתו.
הם התנשמו לתוך הדממה משני עברי הטלפון.
את יודעת שקשה לי עם המילים שבעל פה – הוא אמר והיא הרימה את גביניה. גם היא הייתה חסידת המילים הכתובות. התמוגגה בכל פעם ששלח לה את מילותיו. וכשהיו המילים בספרדית שתתה אותן בצמא, כהלך בישימון הלוחך כל טיפת טל זוהרת.
הייתה מחייכת לתיאורי התשוקה הנועזים שלו, אולי אפילו מסמיקה ותוהה איך אומרים בספרדית להתחרמן.
כן, היא מתה על השיחות הוירטואליות שלהם, בייחוד בשעות הקטנות של הלילה.
ועכשיו?
טוב שלפחות השלימה שמונה קמ' של ריצה והייתה אדם חדש אחרי הרחצה. הייתה אישה חדשה, אישה מאוהבת הממתינה לאהוב לבה.
נבצר ממנו להגיע. הוא יראה. הוא יתקשר…
ידעה שאינה יכולה לתלות תקוות.
כל הזמן נזהרה מפני הטרדתו. ציפתה שהוא יהיה זה הנוקב במועד והיא מצדה תמרנה להקצות לו מקום.
האם יתראו לפני טיסתו ?
אמור נא לי רק משפט אחד של אהבה – ובעיני רוחה עקבה כיצד הוא נע על כיסאו בחוסר נוחות מרגל לרגל.
עוד מעט יתקיים שיעור הנגינה שלה והיום ימשיך לזרום בעצלתיים כמנהגו.