מחצביי

את מחצביי אני כורה אחר חצות
את קורנסי הדל 
אני מניפה אל על
ומכה על סלעי אותיות
טרוטת עיניים.
אני חוצבת
אות אל אות
ומתיזה שבבים
ומלקטת 
ונתקלת ונופלת
ומתמוטטת
ואני נוקרת
מילי אות…מיליות…מילות
רוטטת אני מסתתת
חוצבת במקבת
מעצבת, כואבת
ומתיזה ראשים וסיומות
אוחזת בזנבות
ממוללת, ממלמלת
מעלה מילה
מעלה, דוחה
מעלה, מוחה
ובנופלי על יצועי
כל עצמותי הומות
מתפללות, מייחלות
להיאסף אל חלומות.
הדי קולות טורדים 
מהדהדים
בין חומות
נוקשים עמומות
עדיין נחצבות
חציבות
שאולי ניתן לעבד
שחלילה עלולה לאבד
לרדת לטמיון
לתהומות
ונחושות הנקישות
קמות עליי ומקימות
ואני –
כל כך צמאה לנוח
עצמיי באפיסת כוחות לוקטת
ושועטת כפופת גו
כל עוד בי רוח
אל מחצבות הלילה שלי
אל המכרות
מפרכסת
אני גורסת
טוחנת דק דק
אט אט
וזורה עפרות אפרוריות
אל רוח הלילה 
שאף פעם לא די לה…