ענבר הולך לאיבוד
כמה טוב ביום כה חם
לצאת עם סבתא אל הים.
השמש היא כדור של אש
שקצת מסמיק אחרי זמן שש,
והגלים המשתברים
קוצפים לחוף, ממהרים
לתעלות אשר חופרים
קטנים בצוותא עם הורים…
והוא אלוף, תדעו, ענבר
לחפור בחול כה נהדר
ולטפטף טיפה טיפה
וכבר יש לארמון כיפה.
נעים במים לשכשך
גם אם הזרם קצת מושך.
שוחים, קופצים קצת, צועקים
כשהדגיגים לך נושקים.
אם גם כדור לחבוק אפשר
אין עוד כמוך מאושר –
אין כמו לשכב עליו, לצוף
לרכוב עימו על גל חצוף.
הים שוחק לו, מלטף…
לפתע רוח בא, חוטף…
לא יעזור אם בו תנזוף
הוא מעיפו הרחק מחוף.
ענבר חושב "מה לעשות?
צריך לפעול ולנסות!
לצאת בעוז אל המירדף
ולהציל כדור נחטף."
"סבתא !" – הוא קורא קבל עם
מייד נחפז לו, נעלם…
לסבתא פתע לא ברור
היכן יש נכד, אי כדור…
היא מבטה שולחת אל
כל גל שובב שמתגלגל…
לבה רוטט ומייחל
ופיה חרש ממלמל :
"אולי הבחנתם במקרה
בתוך הים או על החול
בילד חמד שנראה
לבוש בבגד ים תכול?"
אישה נחלצת לעזרה
באצבעה הרחק מורה…
ושם אומנם, בקצה החוף,
…צועד הנכד מתונות…
עיניו אל אופק ומעוף
בלב המים נתונות.
לפתע מבחין הוא בדמות מרחפת
צועקת "ענבר" וזרועות מנופפת…
"מה?"הוא שואל ופורש את ידיו
תמה לסבתא שטסה אליו…
"אל תשמחי, המצב די עצוב,
הכדור היפה עוד בים הרטוב".
וסבתא חובקת חזק את נכדה
מותר כבר לצחוק, נמצאה אבידה!
"אולי הדגיגים משתעשעים במסירות
בין הגלים ובין הסירות?!
לא נורא, ילד חן, הכדור לא חשוב,
אם יימצא, או אבד, או ישוב,
כי מה שחשוב באמת וכפליים
הוא מה שנמצא פה אצלי בידיים."