רק בשעות הקטנות של הליל
ביקיצה אקראית לא מכוונת
אפופת אפילה מכונסת
על יצועי מקלדת
מהססת…
להעז?
להעז למסור לשרעפים מפתח
להתגנב בחשאי ללבבי?
אתה ששכנת אצלי כאורח
האם ? האם עודך אהובי?
האם מותר,
האם כדאי להתרפק
על אותם זכרונות,
כאבים, אהבות?
האם להרשות
לעצמי להרגיש
שאתה חסר לי, איש?
מחברתי, שידעה
כה הרבה אליך
דמעות וריגושים
וסערת חושים,
כבר נתייתמה,
ודפיה, שהיו מתמלאים
חדשות לבקרים
בדבקות, במסירות
שאין תיכלה לה,
סגורים, ריקים
רחוקים…
היינו מפרים זה את זה
הייתי מסניפה לחזה
את המילים ששיגרת…
ועתה, מעט
ולפעמים אפילו מעט לא
וכשאתה כבר שולח
איזה פסיק
אני עצורה, קרה,
ואיני משתפכת.
האם אתה חסר לי?
האם אני חסרה לך?
אני כותבת בקמצנות
אל הנדיבות
שרחקה ממך.
אני כותבת "גם אני"
ולא מוסיפה .
הרי לא ניתן
להבעיר את האש
ללא זרדים
הרי לא ניתן לייחל ולבקש
כשאין יודעים…
היה כה נפלא להתרגש
אפילו ממרחק…
פעם היית כותב…
אפילו הרשית לעצמך
לומר שאתה אוהב…
אפילו דברי הגות
דברי רוח…
ועכשיו???
האם אתה חושב?
האם אני חושבת?
חולם, אתה אומר,
חולם לבעול…
ואני שואלת:
זה הכול?
והיה כה מרומם
לאהוב
ולחשוב
עליך…
היה מסעיר לשוב
שוב ושוב
ולכנות אותך אהוב,
אהוב שלי…
והיית מתאר במילותיך
היפות
והייתי מתמוגגת…
את עולם האגדות
של אהבת גבר ואישה
ועכשיו…?
חולם לבעול…
האם ממש חולם?
האם זה הכול?
ואני אשלח לך את
הרהורי הדמומים
בין הדמדומים
ואינני יודעת, קרידו,
קרידו שלי??
אינני יודעת
ובכל זאת
מתגעגעת…