האיש האבל

הוא חיכה לי בשדה התעופה ומיהר ליטול את מזוודתי הכבדה. מאוחר יותר הבנתי שהריח הבלתי נסבל שנדף ממנו היה ריח הדיכאון.
הוא שפך מילים מלומדות על הגיאוגרפיה וההסטוריה של הונג קונג תוך שאנו עוברים מצעידה לאוטובוס…וחשמלית..ומגמאים במהירות את ה ifc- international finance centre.
אחרי המעבורת לאי שלו, האי למה, השתרכתי אחריו בסימטאות ואחכ בין עצי הג'ונגל בדרך הכוללת מתלולים ועליות ואני ריחמתי על שכמותיו הנטויות, הימנית מוגבהת מהשמאלית, כשהוא מוביל את מזוודתי הכרוכה לאופניו.
הוא סיפר על אבלו הכבד, על האישה שאהב ללא מיצרים.
בלילה ירדנו אל הים. הוא תיאר ללא קץ את אותה אהבה. לא נדרשו להם מילים, הוא אמר.
הוא ביקש ממנה להפסיק לעבוד והם חיו כל הזמן ביחד. הם הבינו זה את זה בלי צורך במילים.
כשהסתכל לאחר מכן בטלפון הנייד על אורך השיחות ביניהם היה זה עשרים וכמה שניות, אולי 29. הם לא נזקקו למילים…
כשהוא בכה בחושך על הספסל על החוף הוא דחה בהדיפה את ידי המושטת להביע תמיכה.
הוא הובילני בין העציצים על הגג שלו כשהוא מסביר על הצמחים, מאיזה גרעין פרי שג'ני אכלה מקורו של כל אחד מהם.
למוחרת סיפר לי שהוא אמר לבן שלי שכמו שאני דברתי באותו ערב, אשתו לא דיברה כל שמונה עשרה שנותיהם יחדיו (והם היו בשנים האחרונות ביחד לכל אורך היממה).
נדהמתי. כתבתי לבני שכמו שהאיש ההוא דיבר אליי באותו ערב כנראה הוא בעצמו לא דיבר עם אשתו בכל שנותיהם.
הוא ביקש ממנה לעזוב את ארה"ב, לשוב להונג קונג, להפסיק לעבוד והם חיו כל הזמן ביחד. הם הבינו זה את זה בלי צורך במילים.
.
אף פעם לא ניתן לדעת מה קורה לצד השני אליו אנו מכוונים מילים. כשאספתי ממברשתי שערות שנשרו לי התבדחתי שאם איעלם וימצאו גופה בלתי מזוהה יוכלו להשוות את הדנא לשערות שלי שנותרו אצלו.
מסתבר שהדיבורים המקאבריים שלי רק עוררו אצלו את זכרון שערותיה המפוזרות על הריצפה לאחר טיפולי הכימותירפיה שלה. נורא.
הוא גם סיפר לי שלפני בואי הסתיר את הכלי שבו אספה את ציפורניה לאחר הנטילה. אין לי אפילו מושג איך נראה כלי כזה.
הילכתי על ביצים. לא ידעתי איך עלול או עשוי מעשה שלי להתפרש. כששרתי במקלחת או במרפסת עשיתי זאת בשקט ובהיחבא מבלי לדעת אם שמיעת השירים תייטיב עם האיש האבל או תרגיז את רוחו.

אחכ באו ההערות הדוקרניות שלו כששאלתי שאלות פשוטות.
מדוע שם המשפחה שלך בראש הסיפור שנתת לי לקרוא שונה, שאלתי והוא כעס למה אני שואלת.
זכרתי את האיש נושא כרס קטנה בתמונה שבני הראה לי מלפני שנים. עתה אכל בצימצום. אמר שאינו אוכל מתוק וכששאלתי ממתי, התנפל עלי בגערה "את חטטנית לא נורמלית".
ביום הראשון הוא רצה להכין לי קפה, אבל אבל אני הרי אוהבת להכין לעצמי את הקפה שלי.
הוא אסר עלי בתוקף לרחוץ כלים, אפילו שלי, וכשניסיתי לשטוף טיפונת את שאריות היוגורט שהוא היגיש לי עם גרנולה, הוא כעס עליי שאני עושה מניפולציה….

היי יקרה. התחזית הבטיחה גשמים וסופות ברקים, אבל גם למחר ההבטחות דומות, כך שהחלטתי בכל מקרה לצאת אל מקדש 10,000 הבודהות ואני יושבת במעבורת אל האי הונג קונג, שזה השלב הראשון בדרך.
האיש המארח אותי מגיב בברוטאליות על השאלות הכי פשוטות..
כשאמרתי שרציתי לקנות לו במהלך שיטוטיי בשוק בכפר סטנלי התיירותי ארנק חדש במקום ארנקו הבלוי, הוא נאם לי שאני אורחת, שזה לא הבית שלי, שאינו רוצה לשנות שום דבר בבית שבו חי עם אשתו, שאשתו קנתה לו את הארנק….
שאלתי אם הוא רוצה שאחפש מקום לינה אחר.
אמר שכשאני אינני נמצאת מצבו הרבה יותר גרוע.
שמחתי שיש בי תועלת עבורו.
בבוקר המחרת כשהיגיש לי פיתות שהכין והיבעתי תמיהה, כי ידעתי שהן נגמרו, הוא סנט בי בעיניים קשות מבלי להתלוצץ, שאני "גולם מושלם" כי איך לא יכולתי לראות אתמול בערב כשהוא הכינן מול עיני.
הודיתי לו על ה"מחמאה" ואמרתי שאני נוטלת לעצמי רק את החלק השני שלה.
אני נשמרת עתה מהדברים הכי פשוטים. הוא דווקא חושף בפניי דברים שבטח לא יכול היה לשתף עם אשתו, כמו הסיפורים היפים שלו. אני באמת סבורה שהוא מוכשר והסיפורים שלו יפים וראויים לפירסום.
חברתי הטובה, את יעצת לי לשמור על עצמי. אינני צריכה להיפגע. סברתי שאני מספיק חזקה.
לא הבנת מדוע לא שיתף את אשתו בסיפורים שכתב. אשתו הייתה סינית, שלטה גם באנגלית ויפנית, אך בטח לא בעברית.
לבשתי שיריון מגן. מה שקורה לי הוא חלק מחוויות המסע, מסע בין חיים ומוות…

אני מרחמת על אנשים הבנויים כך, עם סגירות רגשית בפני הסביבה.
ואז היגיע השלב הבא.
אפשר לשאול למה? שאלתיו כשאסר עליי במפגיע להיכנס למטבח הקטן (ודרך אגב, כל הדירה קטנה ומלוכלכת) שנמצא בחלל אחד עם הסלון הקטן בו אני ישנה במיטה מתקפלת גדולה שהוא פתח עבורי, הוא היישיר אליי מבט קשה ואמר: כי זה הבית שלי, ואת לא חברה שלי, את רק אורחת פה…
חשבתי שאת, שעברת חווייה דומה תביני.
הרמתי גבה. הוא לא שאל אותי מאומה על החווייה שלי, רק דיבר על עצמו ואני לא סיפרתי.
מה הייתי צריכה לעזאזאל להבין? איך בכלל אפשר להבין איש כזה?
אחרי כשעה, כשהצלחתי להסדיר מחדש את נשימתי, העליתי חצי חיוך על שפתיי: יופי, אני לא חברה שלך… חשבתי שכן…. עולם המושגים שלנו כל כך שונה. הוא הסכים….

אני סבורה שבתנאים רגילים היה עלי להימנע מלהתארח אצלו, אולם חשבתי שאני יודעת בוודאות שעצם נוכחותי בביתו מבריח ממנו את הדיכאון של השכול. אי לכך אני בלעתי את הצפרדעים והתייחסתי לעניין כחווייה מחשלת בשבילי.
בניגוד ליומיים הראשונים כשליווה או למעשה הוביל אותי לכל מקום, כבר שילח אותי לטייל בעצמי בשלושת הימים הבאים.
כשקיבל את פניי אמר שיקחני ביום ראשון לכנסייה, אליה הוא הולך למפגשים חברתיים.
כן, לכנסייה.
אולם ביום ראשון כב נמנע מלהציע ואני יצאתי לחוויית הבודהה הגדול באי לנטאו, חווייה מדהימה ביופייה.
שאלתיו מה יהיה אם אשוב לפניו.
אמר שזה לא יקרה, אך בפועל קרה הרבה יותר מזה.
הבטרייה שלו נגמרה ואני אחרי שעברתי חזרה לאי במעבורת בגשם שוטף נכנסתי לבית מרזח רועש שצפה במשחק בייזבול, וניאות להרשות לי להתחבר לטעינה גם בל י לקנות משקה אלכוהולי.
היי חברה יקרה שלי, אין לי מושג מה עבר עליו, אבל הוא רואה בי אוייב. לי נדמה שהוא כנראה כועס על עצמו שהשתפך בפניי והתגלה בחולשותיו ובכה. אינני רואה כל מעשה אקטיבי שלי שיכול היה לגרום לכך, אלא אולי עצם הנוכחות שלי והשימוש במקומות או דברים או השד יודע מה, שמזכירים לו את אשתו, אולי עצם דמותי דמות אישה, בחלל המצומצם בו נהג לחיות עימה ואולי אפילו על המיטה הגדולה שתופסת חלק נכבד מהחדר, או אולי הערה שהיערתי על מה שכתב (והוא ביקש ביקורת שלילית או חיובית). גם היום הסתובבתי לבד. ניסיתי לדבר איתו בשובי ושאלתי אם עשיתי משהו רע. הוא ענה לי בתוקפנות שאינו רוצה לנהל שיחה, הסכים עימי שכל הביקור שלי אצלו היה טעות של שנינו, שמחר כל איש ילך לדרכו…
זה מרתיח, למרות שאני מנסה להרגיע את עצמי.
אני הולכת לסדר את המיזוודה למחר.
עד עתה חשבתי שהנוכחות שלי עשתה לו משהו חיובי.
עכשיו אני רק מרגישה שזה עשה לי משהו שלילי. החיים לא פשוטים, לעזאזאל
אני הולכת לישון.
פתחתי את פי והיעזתי לומר בערב שקשה מאוד לתקשר עם אדם כשאסור לשאול שאלות פשוטות. הוא הרים ידו בתנועת הווטו האופיינית לו ואמר בתקיפות שאינו רוצה לנהל שיחה.
היה לילה אפל וגשום. אזרתי עוז ושאלתי מה קרה. מה עשיתי.
הוא ענה בגסות שיש מלונות באי השני ואוכל לעבור לשם. שלח בי מבט חד בעיניו הכחולות הקרות וקולו היה צורמני. ידעתי שזה לילה אחרון, שזו משימה קשה לשנות מיקום ואין טעם. שתקתי.

הבית של המארח שלי קטן ומוזנח. הוא יושב פה מול מסך המחשב הגדול שלו במרחק 3 מטר ממני ואני יושבת על המיטה עם הנייד שלי ולא נאמרת בינינו מילה. נדמה לי שמזמן, בערב, הוא הכין לי משהו לאכול, כי יש על השולחן צלחת ועליה צלחת שמכסה אותה, אבל הוא לא אמר לי כלום ואני לא נגעתי בה.
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק…??
לא הייתי בטוחה אם יעזור לי לשאת מזוודתי כשאני עוזבת.
הוא היגיע עימי מביתו לאורך כל הדרך למעבורת ואחכ עד לרכבת לשדה התעופה.
לא דיבר עימי מילה.
כתבתי לו בבוקר:
בוקר טוב ?
תודה על האירוח.
הייתי מבקשת שתאמר או תכתוב לי במה זכיתי לקיתונות של שתיקה עויינת.
שאלתי אותו במעבורת. אמר שכשאהיה לבד אכתוב לו את כל השאלות. אמרתי שיש לי רק שאלה אחת: מה קרה?
כתבתי לו:
מה קרה? זה משהו שאמרתי/ עשיתי או משהו שלא אמרתי/ עשיתי?
הוא כבר חזר מזמן לביתו. ראיתי שקרא. לא ענה. אחכ הבחנתי שחסם אותי. הוא מן הסתם נושם נשימת רווחה עם סילוק האישה, שהיוותה איום לשימור זיכרונות הרעייה המתה. ואולי עתה הוא יכול שוב להתפרק חופשית ולהזיל דמעות באין מפריע על האהבה האחת הטוטאלית שהייתה נחלתו ונכחדה מעולם החיים.
ולמעשה יש לי תחושה של ריגשות אשם של האיש על חילול הקודש.
הוא שפך את ליבו בפני יצור אנושי, אישה, אחרי שלושה חודשי בכי תמרורים.
הוא לא רק נתן לי אשנב הצצה להיכל הקודש של אהבתו ( ואני הקשבתי בדומייה, באמפטיה ובעיניים פעורות), אלא יתרה מזאת, הוא נתן בידי כרטיס כניסה לקודש הקודשים שלו, גם של אהבתו וגם של סיפוריו, אותם קראתי בשקיקה.
ולפתע חש יסורי מצפון. לפתע ניעורו בו ריגשות שנאה כלפי הפולשת לקודש קודשיו.
לפתע התאווה לסלק את המפגע שהיטיל צללים על החפצים המלוכלכים שרוחות אשתו המתה מלפפים אותם, חפצים שאמורים להישאר כמות שהם ללא שינוי או חידוש.
אין טעם לחייו הוא אמר. הוא כבר לא ייחפש ולא ימצא אישה אחרת. הוא לצערו לא הניח צאצאים אחריו ואחריה. הוא אינו רוצה להמשיך ולשפץ את הבית האחר שהם קנו ועבדו עליו יחדיו. כן, הוא לקח אותי לאותו בית, סיפר על השתלשלות קנייתו. היציג בפניי את העצים שצמחו גם שם מגרעיני הפרי של אשתו, אישה שבילתה ילדות עם עוד ששה אחים בדירה קטנה וצפופה, אישה שכמוהו נמנעה מקשר עם משפחתה, אישה שמשום מה לא עלה בדעתה ולא בדעתו לעשות מה שכל אחיה עשו אחרי מות אביהם מסרטן המעי הגס, ובעוד כל הבדיקות שלהם יצאו תקינות, היא זו שחלתה.
היום המאושר ביותר בחייו, הוא אמר, היה יום נישואיהם, והראה לי בדיוק היכן נישאו ובאיזו מסעדה חגגו עם קומץ חברים נבחרים סביב שולחן מסתובב.
רק אותם חברים הוזמנו להלווייתה.
אולי חשש האיש פן אמצא היכן הטמין את הצנצנת עם אפרה לאחר השריפה?!
כמה זכית, איש, לחוות אהבה כה טוטאלית, וכמה רעל פיזרת סביב זכרונותיה…