מָתוֹק שֶׁלִּי, שׁוּם גִּמְגּוּמִים
פָּשׁוּט אוֹתְךָ לַחְבוֹק
רוֹצָה אוֹתְךָ בֵּין דִּמְדּוּמִים
לָחוּשׁ אוֹתְךָ עָמֹוק.
עוֹרֶגֶת לְמַגַּע יָדְךָ
חוֹשֶׁקֶת בְּגוּפְךָ
חוֹלֶמֶת וּכְמֵהָה לְךָ
צְמֵאָה לִלְגֹּם צוּפְךָ.
כְּמוֹ יַלְדָּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת
קְצָת תְּמִימָה וּמְאֹהֶבֶת
וְכִמְעַט לֹא יִתָּכֵן
שֶׁכָּזֹאת אֲנִי אָכֵן.
הָאֶפְשָׁר כָּךְ לְשַׁרְבֵּט
כְּמוֹ דַּרְדֶקֶת אָלֶף-בֵּית?
מֵילֵא, זֶה נֶחְמָד אֲפִלּוּ
לַעֲמֹד בַּצַּד כְּאִלּוּ
וְלִצְפּוֹת אֵיךְ מִבִּפְנִים
מִתְקַלְּפוֹת לָהֶן שָׁנִים.
אִישׁ שֶׁלִּי, הַאִם אַתָּה הוּא
הַנּוֹתֵן לִי אֶת הָאוֹת
אוֹ אוּלַי מַטֵּה קְסָמִים הוּא
הַמַּשִּׁיל בִּי הַקְּלִפּוֹת?!