ביוגרפיה לצורך כתבה

עליזה  בת להורים ניצולי שואה. ילדת הסנדוויץ’ ילידת פתח תקווה, בין אחות בכירה לאח צעיר. תלמידה מצטיינת, בעיקר בכתיבה. המחנכת מכיתה ו’ מצהירה גם היום על ציפיות גדולות שהיו למורים ממנה. נישאה מיד לאחר הצבא לבחור עפולאי אברהם ולד, כששניהם בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה בביולוגיה. משפחה ישראלית טיפוסית: שני הדודים היחידים שעלו ארצה טרם מלחמת העולם השנייה נהרגו: האחד בהפצצת מטוס איטלקי על חיפה ב1941 והשני בקרבות ג’ינין ב1948. בנה הבכור נולד חודשים ספורים אחרי נפילת גיסה היחיד רענן במלחמת יום הכיפורים ונקרא על שמו. בעלה חש חובה נפשית להתנדב לצבא ולשרת בסיני אחרי נפילת אחיו.בנה השני נושא את שם חברו לצנחנים של רענן שהיה בן יחיד ונהרג באותה מלחמה. לימדה ביולוגיה בחטיבה העליונה תוך כדי השלמת תואר שני וגידול הילדים (גם הבן השלישי והרביעי נולדו בינתיים). בשנות התשעים השתלבה בהנחלת לשון לעלייה מחבר המדינות. נסעה לשליחות קצרה לאוקראינה והחלה לרכוש את השפה הרוסית, כשהיא ממשיכה בלימודי הרוסית ועריכה לשונית. כל הזמן כתבה לאירועים משפחתיים וחברתיים וגם שירים למגירה. עם הפיכתה לסבתא נוספו שירים מחוויות הנכדים, רובם עדיין לא מוקמו בספרים. כששבה יום אחד מתוסכלת מגן הילדים כשהנכד שלה שלא הוכן מראש לבואה ״רוצה את אימא״, היציע לה בעלה להעלות זאת על הכתב. היא תיבלה בקצת דמיון וידעה שזה הספר הראשון שהיא חפצה להוציא לאור. היא הראתה זאת לאנשים רבים המקורבים לספרות וכולם החרו החזיקו שאכן זה ראוי להתפרסם. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה עוז ונכנסה לפרויקט היקר של הוצאת ספר בהוצאת צמרת. את עיקר השיווק עשתה במו ידיה, כשהיא מכתתת רגליה אפילו בחוף הים ומוכרת. היא זכתה לשבחים רבים של הורים, סבים וילדים והדפיסה מהדורה שנייה. עם הספר הראשון התחזק תיאבונה להוצאת ספרים נוספים. בספר השני שעוסק בעלילות ילד מלא חיים ושובב, נוספה אפשרות סריקה המאפשרת לקורא להאזין לטקסט שהיא הקליטה באולפן- הקלטות בקולה. בספר השלישי שיבצה תשעה שירים העוסקים בחלומות ומשאלות של ילדים שונים במצבים שונים. פה התגלתה כימיה מופלאה עם המאיירת הרגישה והמוכשרת שלה, מיכל רון ועימה היא רוצה להמשיך בספר הרביעי שלה שיהיה ספר בנות. חלק מהשירים שאובים ממש מהחוויות האישיות שלה כילדה, כמו למשל השיר על חברות לתמיד, שמשקף את תחושתה כששתי חברות נפש היו פונות לחברתה רק כשהיו ״ברוגז״. גם בספר העתידי שלה יופיעו למשל שני שירים אישיים של אחיות, שכל אחד מהם מנקודת ראות של אחות אחרת. כשבעלה נפטר ממחלה קשה רוויית סבל דחפו אותה בניה לטייל בעולם. הם היו מושכים אותה אליהם והיא ידעה שאחרי זמן קצר תיפרד מהם בדחיפות ורחימו לטיול עצמאי בגפה. כך טיילה כמעט שלושה חודשים בהודו, אישה בראשית העשור השביעי של חייה, וזה לא היה קל. היא ראתה אתגר בהתנהלות של תרמילאית, לא עם נהג צמוד ומדריך צמוד ובתי מלון, אלא התאכסנה בגסטהאוסים פשוטים לא ממוזגים, שמאוורר ושירותים צמודים סיפקו אותה, ולפעמים אפילו תנאים בסיסיים אלה נעדרו, והיא שמחה שהצליחה לשרוד גם כשהיה עליה לצאת באמצע הלילה אל השירותים מחוץ לביקתה. היא באה במגע עם המקומיים ברחוב, באוטובוסים מקומיים וצפופים, במחלקות פשוטות של רכבות מזוהמות כשהיא ישנה ברכבת לילה לעיתים בקומה האמצעית, בה אפילו אי אפשר לשבת בזקיפות, כשילד בקומה השלישית מקיא ונכים זוחלים על הריצפה, בקרונות שהיא לפעמים הזרה היחידה, שנתפסת על ידי ההודים המקומיים כעב״ם שצנח משמיים. היא נהנתה ממזון בדוכני רחוב בתנאי שהאוכל עבר בישול על אש שהשמידה את החיידקים. היא בנתה לעצמה את המסלול תוך כדי שאיבת המלצות מספר המסע הלונלי פלנט וממטיילים בדרך. היא הצטרפה למספר ימים לאשראם של גורו אישה אמאריטה המחבקת, כשהיא מגיעה לשם במסלול השייט היפה של הבקוורד. היא כיוונה פניה מהדרום צפונה (כי ידעה שאין זה מושלם לטייל בהודו בלי ג׳אייפור ואודאיפור ודאראמסאלה) כשהיא מבלה ארבעה לילות רצופים ברכבות… הבנים שלה טפחו על שכמה: אימא, אם שרדת את הודו, שום דבר לא יעמוד בדרכך. היא ערכה טיולים ממושכים גם לתאילנד, קמבודיה ולאוס, כשהיא עוברת חוויה קשה כשתוך כדי רכיבה על אופניים חוטפים רוכבי אופנוע את תיקה המכיל את הסמארטפון החיוני. גם בסין היא טיילה באופן עצמאי טיול ארוך ושם שמחה ב״שידרוג״ שהיא גם מתאכסנת בחדרים המכילים מספר מטיילים גם במיטות קומתיים. בת להורים ניצולי שואה. ילדת הסנדוויץ’ ילידת פתח תקווה, בין אחות בכירה לאח צעיר. תלמידה מצטיינת, בעיקר בכתיבה. המחנכת מכיתה ו’ מצהירה גם היום על ציפיות גדולות שהיו למורים ממנה. נישאה מיד לאחר הצבא לבחור עפולאי אברהם ולד, כששניהם בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה בביולוגיה. משפחה ישראלית טיפוסית: שני הדודים היחידים שעלו ארצה טרם מלחמת העולם השנייה נהרגו: האחד בהפצצת מטוס איטלקי על חיפה ב1941 והשני בקרבות ג’ינין ב1948. בנה הבכור נולד חודשים ספורים אחרי נפילת גיסה היחיד רענן במלחמת יום הכיפורים ונקרא על שמו. בעלה חש חובה נפשית להתנדב לצבא ולשרת בסיני אחרי נפילת אחיו.בנה השני נושא את שם חברו לצנחנים של רענן שהיה בן יחיד ונהרג באותה מלחמה. לימדה ביולוגיה בחטיבה העליונה תוך כדי השלמת תואר שני וגידול הילדים (גם הבן השלישי והרביעי נולדו בינתיים). בשנות התשעים השתלבה בהנחלת לשון לעלייה מחבר המדינות. נסעה לשליחות קצרה לאוקראינה והחלה לרכוש את השפה הרוסית, כשהיא ממשיכה בלימודי הרוסית ועריכה לשונית. כל הזמן כתבה לאירועים משפחתיים וחברתיים וגם שירים למגירה. עם הפיכתה לסבתא נוספו שירים מחוויות הנכדים, רובם עדיין לא מוקמו בספרים. כששבה יום אחד מתוסכלת מגן הילדים כשהנכד שלה שלא הוכן מראש לבואה ״רוצה את אימא״, היציע לה בעלה להעלות זאת על הכתב. היא תיבלה בקצת דמיון וידעה שזה הספר הראשון שהיא חפצה להוציא לאור. היא הראתה זאת לאנשים רבים המקורבים לספרות וכולם החרו החזיקו שאכן זה ראוי להתפרסם. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה עוז ונכנסה לפרויקט היקר של הוצאת ספר בהוצאת צמרת. את עיקר השיווק עשתה במו ידיה, כשהיא מכתתת רגליה אפילו בחוף הים ומוכרת. היא זכתה לשבחים רבים של הורים, סבים וילדים והדפיסה מהדורה שנייה. עם הספר הראשון התחזק תיאבונה להוצאת ספרים נוספים. בספר השני שעוסק בעלילות ילד מלא חיים ושובב, נוספה אפשרות סריקה המאפשרת לקורא להאזין לטקסט שהיא הקליטה באולפן- הקלטות בקולה. בספר השלישי שיבצה תשעה שירים העוסקים בחלומות ומשאלות של ילדים שונים במצבים שונים. פה התגלתה כימיה מופלאה עם המאיירת הרגישה והמוכשרת שלה, מיכל רון ועימה היא רוצה להמשיך בספר הרביעי שלה שיהיה ספר בנות. חלק מהשירים שאובים ממש מהחוויות האישיות שלה כילדה, כמו למשל השיר על חברות לתמיד, שמשקף את תחושתה כששתי חברות נפש היו פונות לחברתה רק כשהיו ״ברוגז״. גם בספר העתידי שלה יופיעו למשל שני שירים אישיים של אחיות, שכל אחד מהם מנקודת ראות של אחות אחרת. כשבעלה נפטר ממחלה קשה רוויית סבל דחפו אותה בניה לטייל בעולם. הם היו מושכים אותה אליהם והיא ידעה שאחרי זמן קצר תיפרד מהם בדחיפות ורחימו לטיול עצמאי בגפה. כך טיילה כמעט שלושה חודשים בהודו, אישה בראשית העשור השביעי של חייה, וזה לא היה קל. היא ראתה אתגר בהתנהלות של תרמילאית, לא עם נהג צמוד ומדריך צמוד ובתי מלון, אלא התאכסנה בגסטהאוסים פשוטים לא ממוזגים, שמאוורר ושירותים צמודים סיפקו אותה, ולפעמים אפילו תנאים בסיסיים אלה נעדרו, והיא שמחה שהצליחה לשרוד גם כשהיה עליה לצאת באמצע הלילה אל השירותים מחוץ לביקתה. היא באה במגע עם המקומיים ברחוב, באוטובוסים מקומיים וצפופים, במחלקות פשוטות של רכבות מזוהמות כשהיא ישנה ברכבת לילה לעיתים בקומה האמצעית, בה אפילו אי אפשר לשבת בזקיפות, כשילד בקומה השלישית מקיא ונכים זוחלים על הריצפה, בקרונות שהיא לפעמים הזרה היחידה, שנתפסת על ידי ההודים המקומיים כעב״ם שצנח משמיים. היא נהנתה ממזון בדוכני רחוב בתנאי שהאוכל עבר בישול על אש שהשמידה את החיידקים. היא בנתה לעצמה את המסלול תוך כדי שאיבת המלצות מספר המסע הלונלי פלנט וממטיילים בדרך. היא הצטרפה למספר ימים לאשראם של גורו אישה אמאריטה המחבקת, כשהיא מגיעה לשם במסלול השייט היפה של הבקוורד. היא כיוונה פניה מהדרום צפונה (כי ידעה שאין זה מושלם לטייל בהודו בלי ג׳אייפור ואודאיפור ודאראמסאלה) כשהיא מבלה ארבעה לילות רצופים ברכבות… הבנים שלה טפחו על שכמה: אימא, אם שרדת את הודו, שום דבר לא יעמוד בדרכך. היא ערכה טיולים ממושכים גם לתאילנד, קמבודיה ולאוס, כשהיא עוברת חוויה קשה כשתוך כדי רכיבה על אופניים חוטפים רוכבי אופנוע את תיקה המכיל את הסמארטפון החיוני. גם בסין היא טיילה באופן עצמאי טיול ארוך ושם שמחה ב״שידרוג״ שהיא גם מתאכסנת בחדרים המכילים מספר מטיילים גם במיטות קומתיים. בת להורים ניצולי שואה. ילדת הסנדוויץ’ ילידת פתח תקווה, בין אחות בכירה לאח צעיר. תלמידה מצטיינת, בעיקר בכתיבה. המחנכת מכיתה ו’ מצהירה גם היום על ציפיות גדולות שהיו למורים ממנה. נישאה מיד לאחר הצבא לבחור עפולאי אברהם ולד, כששניהם בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה בביולוגיה. משפחה ישראלית טיפוסית: שני הדודים היחידים שעלו ארצה טרם מלחמת העולם השנייה נהרגו: האחד בהפצצת מטוס איטלקי על חיפה ב1941 והשני בקרבות ג’ינין ב1948. בנה הבכור נולד חודשים ספורים אחרי נפילת גיסה היחיד רענן במלחמת יום הכיפורים ונקרא על שמו. בעלה חש חובה נפשית להתנדב לצבא ולשרת בסיני אחרי נפילת אחיו.בנה השני נושא את שם חברו לצנחנים של רענן שהיה בן יחיד ונהרג באותה מלחמה. לימדה ביולוגיה בחטיבה העליונה תוך כדי השלמת תואר שני וגידול הילדים (גם הבן השלישי והרביעי נולדו בינתיים). בשנות התשעים השתלבה בהנחלת לשון לעלייה מחבר המדינות. נסעה לשליחות קצרה לאוקראינה והחלה לרכוש את השפה הרוסית, כשהיא ממשיכה בלימודי הרוסית ועריכה לשונית. כל הזמן כתבה לאירועים משפחתיים וחברתיים וגם שירים למגירה. עם הפיכתה לסבתא נוספו שירים מחוויות הנכדים, רובם עדיין לא מוקמו בספרים. כששבה יום אחד מתוסכלת מגן הילדים כשהנכד שלה שלא הוכן מראש לבואה ״רוצה את אימא״, היציע לה בעלה להעלות זאת על הכתב. היא תיבלה בקצת דמיון וידעה שזה הספר הראשון שהיא חפצה להוציא לאור. היא הראתה זאת לאנשים רבים המקורבים לספרות וכולם החרו החזיקו שאכן זה ראוי להתפרסם. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה עוז ונכנסה לפרויקט היקר של הוצאת ספר בהוצאת צמרת. את עיקר השיווק עשתה במו ידיה, כשהיא מכתתת רגליה אפילו בחוף הים ומוכרת. היא זכתה לשבחים רבים של הורים, סבים וילדים והדפיסה מהדורה שנייה. עם הספר הראשון התחזק תיאבונה להוצאת ספרים נוספים. בספר השני שעוסק בעלילות ילד מלא חיים ושובב, נוספה אפשרות סריקה המאפשרת לקורא להאזין לטקסט שהיא הקליטה באולפן- הקלטות בקולה. בספר השלישי שיבצה תשעה שירים העוסקים בחלומות ומשאלות של ילדים שונים במצבים שונים. פה התגלתה כימיה מופלאה עם המאיירת הרגישה והמוכשרת שלה, מיכל רון ועימה היא רוצה להמשיך בספר הרביעי שלה שיהיה ספר בנות. חלק מהשירים שאובים ממש מהחוויות האישיות שלה כילדה, כמו למשל השיר על חברות לתמיד, שמשקף את תחושתה כששתי חברות נפש היו פונות לחברתה רק כשהיו ״ברוגז״. גם בספר העתידי שלה יופיעו למשל שני שירים אישיים של אחיות, שכל אחד מהם מנקודת ראות של אחות אחרת. כשבעלה נפטר ממחלה קשה רוויית סבל דחפו אותה בניה לטייל בעולם. הם היו מושכים אותה אליהם והיא ידעה שאחרי זמן קצר תיפרד מהם בדחיפות ורחימו לטיול עצמאי בגפה. כך טיילה כמעט שלושה חודשים בהודו, אישה בראשית העשור השביעי של חייה, וזה לא היה קל. היא ראתה אתגר בהתנהלות של תרמילאית, לא עם נהג צמוד ומדריך צמוד ובתי מלון, אלא התאכסנה בגסטהאוסים פשוטים לא ממוזגים, שמאוורר ושירותים צמודים סיפקו אותה, ולפעמים אפילו תנאים בסיסיים אלה נעדרו, והיא שמחה שהצליחה לשרוד גם כשהיה עליה לצאת באמצע הלילה אל השירותים מחוץ לביקתה. היא באה במגע עם המקומיים ברחוב, באוטובוסים מקומיים וצפופים, במחלקות פשוטות של רכבות מזוהמות כשהיא ישנה ברכבת לילה לעיתים בקומה האמצעית, בה אפילו אי אפשר לשבת בזקיפות, כשילד בקומה השלישית מקיא ונכים זוחלים על הריצפה, בקרונות שהיא לפעמים הזרה היחידה, שנתפסת על ידי ההודים המקומיים כעב״ם שצנח משמיים. היא נהנתה ממזון בדוכני רחוב בתנאי שהאוכל עבר בישול על אש שהשמידה את החיידקים. היא בנתה לעצמה את המסלול תוך כדי שאיבת המלצות מספר המסע הלונלי פלנט וממטיילים בדרך. היא הצטרפה למספר ימים לאשראם ש