יום ולנטיין הקדוש -קרידו

הסתתרה מאחורי הדלת הנפתחת. הוא התבונן אליה בהיכנסו, כמו תמיד בלא חיוך, כשמבטו מבקש לפענח את רחשי לבה. כשנצמדה אליו כמו תמיד בחיבוק ארוך ושקט, הרגישה שהוא כמו תמיד מרוגש ומוכן.
שאלה אותו אם הוא יודע איזה יום הוא זה והוא ענה לה בפשטות תוך הרמת גבינים "חמישי" הושיטה לו את לב השוקולד הארוז בזהב אדום.
החברה ההולנדית, שהיגיעה אליה הבוקר, גילתה את אוזנה. היא עצמה לא ידעה הרבה על יום ולנטיין. קדוש נוצרי לא היה בארסנל המסורת שהיא ינקה. בגוגל נכתב שתאריך זה התקבל כיום האהבה, ומומלץ לציינו במתנות קטנות משופעות לבבות.
הוא טלטל ראשו מצד לצד. שוקולד לא נועד לאנשים סכרתיים – הוא אמר, אבל נכנע וקרב פניו אל פניה, התחייך כשחוטמיהם התנגשו ונגס חתיכת שוקולד קטנה מזו האחוזה בין שיניה.
אמרה אל עצמה שאולי ריח הפה שלו יתפוגג.
הייתה רגישה לריחות. תמהה אם הייתה מעירה לו משהו על כך אילו היה האיש שלה בשלמות.
האם הייתה מסכינה עם ריח כזה לו זכתה בו על בסיס יומי? האם האהבה העזה השופעת ממנה אליו הייתה מחזיקה מעמד בתנאי שיגרה? ידעה שחשיבות רבה נודעת להגדרה שערוכה במוח. והיא אהבה. אהבה אינקץ.
הייתה נדהמת כל אימת שבחלל נשמע המשפט "אני אוהבת אותך" והייתה חשה לכסות בכף ידה את הפה ממנו בקע משפט זה, הפה שלה.
הוא סירב לאוכל הערוך על השולחן. אמר שהוא שבע. "הרשיתי לך לאכול בבית?" התלוצצה והוא השיב "לא ביקשתי רשות". "אבל תאכלי את, חמודה."
היא ידעה להשלים את המשפטים הראשונים שלו בעודו מניח את הפאוץ' שלו על הכיסא: "אני כל כך… אבל לא רציתי לאכזב אותך…" תמיד התפעלה מעדינותו כשהיה בדלת אמותיה. גם כשדיווח שבקושי הצליח להתחמק מים העיסוקים שלו, גם אם ניהל מסרונים או היסה אותה בשיחת טלפון שלו (לא הרבה בכך) מעולם לא הפגין קוצר רוח.
היא כבשה את הדחף לשבח את המרק ממנו לגמה, שמא תימצא משדלת אותו לאכול. על סלט הפירות העשיר והמוקפד שלה בוודאי לא יוותר. אף פעם אינו מוותר.
סיפרה לו על בילוי הבוקר עם אותה חברה מהטרק האתגרי בסין בערוץ דילוג הנמר. שיתפה אותו בגילוי ששתיהן למרות פער הגילים ביניהן הן משתייכות לאותו מזל תאומים ולאותה שנה סינית. הפצירה בו לנסות לנחש כמה תריסרים מפרידים ביניהן. כשלא שיתף פעולה נסוגה. תפסה את עצמה מרבה להג בעוד הוא מחריש, אולם הוא עמד על כך שהוא מאזין.
כמו תמיד נפלא בעיניה איך האיש שהיה שולח לה באישון לילה משפטים שפעם נחשבו בעיניה לגסויות, ולפעמים היה משגר אליה ביטויים ברוח זו גם באמצע ישיבה מכובדת שלו, איך בביתה היה הופך לפוסיקט עדין ושתקן. דווקא אהבה את משפטי הגסויות שלו. הייתה מתחייכת בדמותה את פני הפוקר שלו כשהוא מרשה לעצמו להתפרע במילים, הוא שמעולם לא הירשה לעצמו לחרוג כך כלפי חוץ.
בקבוק יין הנתזים הערב כל כך לחיכה כבר ניצב על השולחן. זהו היין שהאיש מביא. לא הרבה הוא תורם למפגש שלהם (פרט כמובן לעצמו, תרומה שלא תסולא בפז) ולעיתים כשנפרץ בה מחסום הטרוניות, היא מלינה על קמצנותו, כשהיא מייחסת אותה לתחום הנפשי.
טיפסה על השרפרף בדרך אל גביעי הזכוכית ארוכי הרגל, שנועדו לאותו יין נפלא בדואט שלהם. אהבה את זרועותיו התומכות במותניה לבל תמעד חלילה. אהבה את ידיו המשתלחות מתחת לחולצתה כשהיא משתהה בכוונה למעלה. "עליך להיות חזק" קרצה בעיניה כשהיא מבצעת פנייה של 180 מעלות ומלפפת את רגליה סביבו. "את נופלת לי" הוא קרא בבהלה בהפקירה את גופה כשהיא נשמטת באיטיות לאורך גופו.
הפעם הייתה זו היא שהנחתה אותו בדרך המוכרת אל חדר השינה שלה. לא הרבה השתהתה עם גרבי הרשת השחורים שמעולם לא גרבה באירועים אחרים.
התמוגגה בחיקו. כל תא בגופם התענג על המגע. הירשו לעצמם את האיפוק שלפני הסערה ואת הרוגע המופלא אחריה. אהבה להאזין לקולו המהמהם "מה חמודה" בתגובה להמהומיה. שמחה שניחנה בעשר אצבעות והייתה משייטת בכריותיהן שירבוטים עגולים רכים על גבו. נשפה באוזניו המפוסלות שכה אהבה. חוללו במחול פלאים מרגש. אפילו המשפט שהגה כדי לבשר על פורקן הפעים אותה. עלה בדעתה שאולי הפעם תעלה את הנקודה שמעולם לא עלתה. אולי הפעם יעלו לחלל השמות בהם הם מזוהים. אומנם לא אהבה לא את שמה ולא את שמו, אבל הרי שם הוא מהות. ויתרה. "חמודה" ו"מתוקה" הינם ממלאי מקום אפילו משובחים יותר מהמקור, ובמסרונים הוא מרבה להשתמש ב"מקסימה",
שלא לדבר על "יקירתי" או התחליף הספרדי המלבב "קרידה".
ולנטיין הקדוש זכה למקום של כבוד בלוח השנה שלה. כשסובבה את המנעול אחריו ידעה ששוב הולך ונפער החלל המתמלא בגעגועים.