כבת להורים ששרדו את השואה בתנאי קיום בלתי אפשריים זכיתי להיוולד בארץ שלנו, במדינת ישראל. לעומת זאת לא זכיתי להכיר סבא או סבתא.
כהמשך להגשמת החלום של הורי ז"ל, הקמתי בית בישראל: ארבעה בנים ושמונה נכדים (ואוטוטו התשיעי בסין). לאחר 38 שנות נישואין שכלתי את חברי לחיים, בעלי אבי. כאב השכול אינו נמחה, אולם תאוות החיים מניעה אותנו קדימה. טוב שיש חלומות ונפלא וחשוב לחתור להגשמתם:
יצאתי לטיולים בעולם (בעידוד בניי), והוצאתי לאור שלושה ספרי ילדים (ואוטוטו הספר הרביעי).
ספר הילדים הראשון נוצר בעקבות חווייה כסבתא. כשהיגעתי באחד הימים לאסוף את נכדי (שלא הוכן לכך מראש) נתקלתי בתגובה
המתסכלת: רוצה את אימא.
בעלי, שידע את אהבתי למילים, יעץ לי: כתבי… וכך נולד: "מי יקח את דוני דון מהגנון".
למרבה הצער, נגדע בעלי ממשימת הסבתאות המשותפת ולא זכה להשתתף ביציאה לאור של ספר הביכורים הלזה.