אייבי כבר לא בוכה
אייבי ילדה גדולה. הבכי הבלתי מוסבר שלה מלפני שנה או שנתיים נעלם ואיננו.
אולי הוא מצא לו מקום אצל אחיה ליטן.
ובכל זאת הבכי לפעמים יוצא ממחבואו באישון לילה ופורץ לו מגרונה של אייבי ואז אמא המודאגת קמה ממיטתה וממהרת אל הילדה. כשהבכי רואה את אמא הוא נרגע, או אולי הוא נבהל מאמא, כי הרי זה לילה ובלילה צריך לישון. זה לא יפה להפריע לאנשים, ובטח לא יפה להעיר את אמא, שתקום עם הבטן הגדולה והכבדה שלה. גם התינוק שבבטן צריך לנוח ולגדול. הרי הלילה חשוב לצמיחה והתינוק זקוק לכל המנוחה לפני שיצא לו מהבטן החמימה אל העולם הפתוח שפחות מוגן.
בעצם, אולי הבכי יצא לו מחלום עצוב של אייבי. כשאמא טופחת בעדינות על כתפיה של אייבי ומחבקת אותה, הבכי נכנס לו בשקט בשקט אל חלום אחר, רגוע וורוד וגם הוא נרגע.
עיניה של אייבי עצומות ונשימתה שליווה. אפילו לא שמה לב לאותו בכי שובב, אפילו לא הפריע מנוחתה.
הרי אייבי ילדה גדולה מכדי לבכות כך סתם.
אבל באחד הבקרים, כשסבתא פותחת את הדלת, היא שומעת אותו. זה לא אותו בכי ישן מוכר אותו היא זוכרת. הוא לא כל כך תקיף וחזק כפי שאייבי ידעה לבכות. הקירות כבר לא רועדים. אין צורך להניח את כפות הידיים על האוזניים. אבל הוא ארוך ומתמשך ולא נגמר, וכשסבתא מסתכלת על הפנים של ליטן הקטן ורואה אותם רטובים, היא מרגישה צביטה בלב. ליטן יושב על ברכי רזי, שמחבק אותו ומנסה לדבר על ליבו. סבתא עוקבת אחר הדמעות שמתגלגלות במורד הלחיים של ליטן ורוצה לנחם, אבל הבכי לא נרגע הפעם. הוא נמשך ונמשך ומונע מליטני לקום ולצאת עם כולם מהבית. הוא נמשך גם על הידיים של רזי וגם במכונית בדרך אל הגן. סבתא מבקשת לדעת מה גרם לו לבכי העקשן הזה. אולי ליטן נפל וקיבל מכה. אולי הוא רוצה משחק או עוגייה? אימא מניעה את ראשה מצד אל צד ואומרת : לא, הוא רק רוצה לבכות. זה הכול.
הבכי לא חדל, ארוך ושקט ויציב, גם בגן הילדים. הוא בוודאי ייפסק מתי שהוא.
אייבי כבר לא בוכה סתם כך.
היא כבר גדולה.
צריך רק לחכות בסבלנות שגם ליטן יגדל.
אז הבכי יבין שכבר אסור לו להישאר אצל ליטן. אולי הוא ילך לחפש לו ילד אחר.
אזי יעלה רק החיוך על שפתיו של ליטן, וסבתא תוכל לכתוב:
ליטן כבר גדול. הוא כבר לא בוכה סתם כך.