מָתוֹק שֶׁלִּי, שׁוּם גִּמְגּוּמִים
פָּשׁוּט אוֹתְךָ לַחְבוֹק
רוֹצָה אוֹתְךָ בֵּין דִּמְדּוּמִים
לָחוּשׁ אוֹתְךָ עָמֹק.
רוֹגֶשֶׁת מִמַּגַּע יָדְךָ
סוֹגֶדֶת לְגוּפְךָ
חוֹלֶמֶת וּכְמֵהָה לְךָ
צְמֵאָה לִרְווֹת צוּפְךָ
כְּמוֹ יַלְדָּה קְטַנָּה כּוֹתֶבֶת
קְצָת תְּמִימָה וּמְאֹהֶבֶת
מִתְפַּלֵּאת, הֲיִתָּכֵן
שֶׁכָּזֹאת אֲנִי אָכֵן?
הָאֶפְשָׁר כָּךְ לְשַׁרְבֵּט
כְּמוֹ דַּרְדֶּקֶת אָלֶף בֵּית?!
לֹא נוֹרָא, נֶחְמָד אֲפִלּוּ,
מִן הַצַּד לִצְפּוֹת כְּאִלּוּ
וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִבִּפְנִים
מִתְקַלְּפוֹת לָהֶן שָׁנִים.
אִישׁ שֶׁלִּי, הַאִם אַתָּה הוּא
מְקַדֵּד בִּי אֶת הָאוֹת
אוֹ אוּלַי שַׁרְבִיט קְסָמִים הוּא
הַמַּשִּׁיל בִּי הַקְּלִפּוֹת?