יומנה של אייבי 6- כמעט סדר פסח

יומנה של אייבי 6 – כמעט סדר פסח
קיבלנו חבילה מצ'נגדו. הרב דוביק שלח לנו. אני זוכרת את הרב דוביק. כשגרנו בעיר הזאת היינו מגיעים לשם הרבה פעמים, בכל מיני חגים של אבא ולפעמים גם ביום שישי בערב, שהם קוראים לו "ערב שבת". הבית שלהם נקרא בית חב"ד ותמיד היו שם הרבה אנשים ושולחנות ארוכים עם אוכל טעים (אבא שאל אם לא התכוונתי לשולחנות ערוכים. אולי כדאי לי לכתוב שולחנות ארוכים ערוכים. זה ממש נכון). היינו באים בלבוש חגיגי. הרב דוביק ואשתו שרה'לה הם מאוד נחמדים. הם מיד פנו אלינו בשמות שלנו ותמיד שמחו לקראתנו. הם יותר צעירים מאבא ואמא שלנו, אבל לרב דוביק יש זקן ויש להם יותר ילדים מאשר במשפחה שלנו. אמא אמרה שהם קצת קינאו בנו, כי היה לנו בן, ליטן, ולהם יצאה ילדה ועוד ילדה ועוד ילדה ורק בפעם החמישית נולד להם בן. אני לא מבינה למה צריך לקנא. הרי ילדה זה הרבה יותר כייף מילד, למרות שגם ליטן מתוק, והוא רוקד יפה כמעט כמוני.
אבא הזמין מצות מבית חב"ד בצ'נגדו, שזה מרחק של כמעט אלף ק"מ. זה כמעט פעמיים האורך של ישראל. הוא אמר שזה חשוב, כי בפסח לא אוכלים לחם אלא מצות. שאלתי אותו למה והוא אמר שמזמן, כשיצאנו ממצריים לארץ ישראל, לא היה זמן לאפות לחם. הוא סיפר שבישראל יש אנשים שקשה להם להתאפק שבוע ולא לאכול לחם. אני בכלל לא מבינה מתי יצאנו ממצריים. לא זוכרת שהייתי במצריים.
גם הלחם הוא לא הכי חשוב אצלינו בסין ואנחנו יכולים לחיות בלי לחם גם שניים או שלושה שבועות. כמעט אין לנו ימים בלי אורז או נודל , אבל לחם?
הלחם נחמד וטעים כמו עוגות, אבל לא צריך להגזים. אפילו לי אין בעיה להסתדר בלעדיו. אמא אומרת שבהרבה מקומות בסין בכלל לא אוכלים לחם, ולא קורה שום דבר. לנו יש מכונת לחם. אמא הזמינה בטאו באו. כמעט כל דבר שאנחנו רוצים, אמא יכולה להזמין בטאו באו, ותוך יום-יומיים-אולי שלושה זה מגיע אלינו. כשסבתא אצלינו היא אומרת שהיא "מתפעלת" מאמא, זאת אומרת, חושבת שאמא ממש "על הכיפאק". היא חושבת שנשים סיניות כמו אמא הן "אשפיות" ויכולות להשיג כל דבר שהן רוצות. שאלתי את אמא מה זה אשפית והיא אמרה שזה כמו קוסמת. נדמה לי שגם אני כבר מתחילה להיות אשפית, כי אני חצי סינית ועוד מעט אהיה בת שש (אבל אני עוד לא מסוגלת להשיג כל דבר שבא לי). לפעמים אני עוזרת לאמא להכניס חומרים למכונה הזאת ולהכין כל מיני סוגי לחם. הכי אני אוהבת את הריח שמתפשט בבית אחרי שעה. זה מן ריח כזה, שבאמת אי אפשר להתאפק, וכבר ליטן ואני מתייצבים מוכנים ליד אמא, ועושים את עצמינו כאילו לא שמענו שאמא אומרת: תיזהרו, הלחם עדיין חם מדי.
אני רואה שאני "נסחפתי" (כמו שאבא לפעמים אומר). רציתי לכתוב שלחם זה לא כל-כך חשוב בסין ובמקום זה תיארתי כמה כייף לזלול את הלחם שאמא מכינה באופה הלחם.
המצות שאבא הזמין לפני הפסח מצ'נגדו הרחוקה הן כמו דפים מרובעים עם חורים. אבא הזמין גם מצות שוקולד חומות בשביל הילדים (בטח שאני בין הילדים ובטח שכל דבר של שוקולד משמח אותי). הרב דוביק גם הוסיף לחבילה מצה עגולה עם חורים שאבא אמר שהיא יותר חשובה וקוראים לה מצה שמורה ודוביק שלח אותה בחינם, כמתנה. אני דווקא אוהבת מתנות, אבל אם היו שואלים אותי הייתי מבקשת משהו אחר, אפילו סתם שוקולד.
המשפחות של החברים הישראלים שלנו באו ומייד התיישבו מסביב לשולחן. אבא אמר שזה ליל הסדר, אבל לא שמתי לב שהם התישבו בסדר מיוחד. אמא ערכה על השולחן מפה ואת המצות מצנגדו ויין. אלון ונועם ואבא פתחו ספרים עם ציורים צבעוניים יפים. בדרך כלל אבא ואמא אומרים שלא קוראים ספרים בשעת הארוחה, אבל אבא אמר שזו ההגדה של פסח שבלעדיה אי אפשר לעשות סדר. אמרתי שאגדה זה רק סיפור לילדים ולא לגדולים, אבל אבא אמר שהמילה היא "הגדה" מהמילה להגיד. הוא הסביר שבפסח האבות צריכים להגיד ולספר לילדים שלהם איך משה הוציא את העם שלנו ממצריים. שאלתי אם הוא מתכוון למשה הקטן. הוא חייך והניד בראשו לאות כן, ואמר שמשה הקטן גדל והפך למנהיג שהוביל את כל בני ישראל ממצריים דרך הים והמדבר… (נדמה לי שגם משה היה אשף, למרות שלא היה סיני).
פתאום נזכרתי בסבתא, שאספה חצאי אגוזים וביקשה שאעזור לה ללוש מפלסטלינה בובות קטנות. היא שמה בחצי קליפת אגוז בובה קטנה והניחה בזהירות בתוך קערה מלאה במים כמו סירה. זה דווקא היה נחמד. כשסבתא התחילה לשיר "דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך…" היגיע ליטן וטילטל את הקערה. הסירה התהפכה ובובת הפלסטלינה שקעה במים. מייד הבחנתי שסבתא התעצבה. שאלתי את סבתא מה קרה לה, אבל היא רק המשיכה לשיר בשקט "ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך"… סבתא סיפרה לי על הילד החמוד שנולד במצריים והמלך הרע, שקראו לו פרעה, ציווה להשליך אותו ליאור. אמא שלו כמובן לא הסכימה וניסתה להסתיר אותו בבית, אבל כשהוא בכה יותר מדי היא פחדה שיגלו אותו. היא שמה אותו בתיבה על המים וביקשה מאחותו הגדולה להשגיח. ראיתי בדמיון שאני האחות מרים וליטן כשהיה תינוק הוא הילד. ואז התקרבה לנחל נסיכה מצרית עם המשרתות שלה כדי להתרחץ (כי לא היו להם ברזים בבית). היא ראתה את התיבה השטה על המים. "הביאו לי את התיבה" אמרה לנערות שלה וכשראתה כמה חמוד ליטן היא ביקשה "למשות אותו מהמים". אבא אמר ש"למשות מהמים" זה להוציא מהמים, ולכן הנסיכה אמרה: "אני אקרא לו משה". אני לא גיליתי לה שקוראים לו ליטן, אבל כשהוא בכה רצתי אליה ואמרתי לה שאני מכירה אמא שתוכל להניק אותו ותיכף מיהרתי אל אמא מונה והבאתי אותה לארמון.
בינתיים מספיק כתבתי לי לעכשיו. התעייפתי. אני הולכת "לנום" קצת ומזמזמת "הס הגלים, השובבים, משה הקטן נם"…