אתה ואני והרוח (בחמוקי ניצנה)

בתוקף הרוח אימצת ידי
אמרת: עצמי את עינייך
ואני עצומת עין בלי מורך
הפקרתי נפשי בכפיך
שאולה למדרך שעליך.
היית אדון לי ורע
אתה הרואה היודע
ואני מונחית אמתך
הלכתי עמך
נושאת רגלי לעקבותיך
למוצאי שפתיך
ניגפת באבנים
נועצת עקבים
בסבך שיחים וחרולים
באחד
כושלת במורד
מחליקה בצעקה
רגע ומיד
מעפילה
יד ביד
כל עוד רוחי.
ברוח אפו
נשף בי הרוח
תיפח רוחו
הצליף בחמת רוח
בקור רוח
צינתו צנינים
אפף את השביל
וזרה וההביל
ככל העולה על רוחו
בגסות רוח
סימא עיני
החריש אזני
חבט בפני
הדף באחורי
וסכסך הדי שירי.
למרות הרוח
לא נפלה בנו הרוח
(ואולי בשל הרוח)
חברנו באחוות אוהבים
נגד הרוח.
בחמת רוחו טפח
במגבעתי נפח
מעם ראשי חטף
הדיחני מן הנתיב
אמר רוחי להעיב
אבל אני אצרתי רוח
ושבתי מגששת אליך
לפותה בין אצבעותיך
נשטפת בדמעות ספוגות חול
תחת חופה של רקיע תכול
כמו היו הדברים רק אתמול
ואני ואתה כימים ימימה
שטפנו הלאה קדימה
על אף הרוח
עד שעצרנו לנוח
נעתקי רוח
משתאים וחולמים
בלב הוד קדומים
ניבט בין סדקי עפעפיים
עורגים בנבכי חמוקיים.