הייתה היא כך טרוטה
ממש כפי שחזתה
בכלל לא שעתה
לנועם נכדתה.
סובב לו היקום
אפס כוחה לקום
קורים דבקו עינה
עוד ייחלה שינה.
זה טיב המחלה
בה תבלה לילה
מירדף אחר מילה
את כל אונה כילה.
ושוב בבוא ערבה
כשהשעון לו חג
תבטיח להבא
לחרוג מן המנהג.
מה בצע במילים
טועות בחשיכה
כשאז מן הכלים
תחפוץ למנוחה?!
לכול יש זמן ועת
כפוף להיגיון
להיות שפחה לעט
עיתים הוא שיגיון.
אם לילה ואם יום
היא במילים תאחז
לא בכאב איום
אשר איננו גז.