איגפתי אותך עד בוש
כך חששתי, ועולמי קפא
ואולי כבר כלו הקיצים
ואתה טמנת ראש
מכורבל בין קוצים
קיפוד אילם נטול שפה.
הרקיע צנח
על חזי והעיב
והרי אהוב אתה לי
וכל כך מכאיב.
כה התנצלת
כשהתייצבת
על סיפי
בידיים ריקות,
אני תיקנתי
בחמת אפי:
לא הידיים ריקות,
זה הלב, חלול ואטום
כן אהוב,
ואתה נדמת
וסתמת
כל שהיה פתוח
למשבי רוח
כל שהיה כאוב.
כדרכך איש
עם בוקר הבטחת
אך נסת הרחק וברחת
ואולי סתם היית אדיש
ורק אחרי כלות
בציפייה מייסרת
דיווחת
כי היית כרגיל
בסרט
ויודעת אני –
איתה
הנבחרת,
כי איתי האחרת
מעולם
ולעולם לא.