ואחרי הפיסגה תמיד נוסקים
ואז המבט כה שפוף
ואפילו מה שכביכול היה
לא מזמן אותך לעוף.
האם זה הצער, החרטה?
האם מה שנדמה כל כך מאיר
הוא בזווית הזאת מכמיר?
ויש בו משום מה
איזה קורטוב כלימה.
האם לקרוא לך למחות?
לקרצף לשפשף?
כי אין כבר כייף
ומה שנדמה
היה רק כאילו
ולא באמת.
הוא אפילו לא מת
רק התפוגג, דיי
הרי מעולם
לא חי.