יש רגעים, ודווקא כשכבר ממש אין לך רגע פנוי, שלבך נגדש לפתע ואת חייבת לשפוך אהבה,
ולמרות ששעת חצות כבר מזמן משתייכת להסטוריה, למרות שעפעפיך טרוטים,
למרות שמניין השעות שאת מחשבת עד לצעידת הבוקר הכייפית לאורך החוף, ממש בדפיציט, אינך יכולה שלא לשלוח לקורבן המסרונים הרדום שלך איזשהו מסרון ממחסן עודפי נשיקותיך, איזושהי חליפת אהבות חמימה, ולפחות את מנחמת את מצפונך הכמעט מיוסר בגין ההטרדה שאת שופעת,
באותה הנחה הקרובה לוודאית, שהלז נערך כנגד המיתקפה שלך בביצורי השתקה איתנים, שיניחו לתאוותיו לזרום בלי הפרעה בחלומותיו.
ואז, בעוד את ישובה בקצה עכוזך על המיטה, עדיין לחוצה בבגדייך, את מקלידה, כמעט באל כורחך, והאותיות נרשמות כמו מעליהן:
אני מתגעגעת אליך, אהוב. ותעטרי בלבבות.
ובבוקר, אחרי מספר יקיצות לילה קצרצרות בודקות, כשלא תגלי את התלהבותו, תכרסם בך החרטה על נדיבות ליבך המבוזבזת.