כמו אדוות גלים נמוגה
אל לב ים רחב רחוק
אתה שטבעת בי מגע
עמוק עמוק לבלי חוק…
לפתע בהיפתח ארובות
מלהטטת בין הטיפות
מרחפת ומבוססת
טופפת ונוטפת…
כבר אין להבחין בדמעות
שיבשו בין הטיפות…
והגשם מתגבר
וכבר –
אין טעם להישמר
ברחוב שהיה לנהר
לדלג בין שלוליות
לנטות מנתז מכוניות –
הכול כה רטוב ולח
אך הנשמה אינה דואבת
והאהבה שלהבה כל כך
כבר איננה צורבת..
השמיים מפשילים מכנסיים
טובלים רגליהם במים
ועבים כבדי משקל
שוקעים מטה מעל
נעתרים לרוח
לדחוק בם ולפוח
ומתנשפים הם טורחים
מטהרים ומוחים
בקול ענות רעמים
הם הולמים המומים
על זרעי חלום רדומים
והם הולכים ותופחים
הולכים ומטפחים
קורי חיים נמתחים…
אומנם חורף
זולג בביטחה במורד העורף
אך הלב כבר איננו כואב
ופועם אל אופק אחר
ולבלוב חדש מתעורר
וכבר מנצים סימנים
רעננים
וכבר יש תקווה
לאביב לאהבה.