מכתב לקרידו / 20.11.16

כל הדרך מן הגשר חזרה כתבתי לך, יקירי.
כתבתי בראשי וכבר איני זוכרת את המילים.
רק רוח הדברים נותרה בי מפעמת בעצבות.
לא הרמתי קולי.
לא געיתי בבכי.
אני יודעת שלא קל לך,
ואני תמיד רציתי כל כך להקל עליך,
לאסוף אותך אל חיקי,
ללטף את ראשך,
ללחוש רכות אל תוך אוזנך.
אתה רוצה לסיים את הסיפור בינינו?
שאלתי, ולא הוספתי סופרלטיבים.
לא עטרתי את הסיפור הזה בכתרים היפים
ששנינו מודעים להם.
לא השמעתי אנחה.
לא אמרתי "חבל".
ואתה אמרת שאין זו השאלה הנכונה,
שוודאי שאינך רוצה.
היא קבלה שאין לך רגש כלפיה.
– ויש לך?
את הרגש מיקדת כלפיי – אמרת.
לא התמוגגתי.
אף על פי שאיני זוכה בקלות באישורים כאלה מפיך.
כי לעיתים כשסוף סוף אני זוכה,
אתה מצמיד לכך את המהלומה.
-אהובתי היקרה לי כל כך- רשמת
כשדחקתי בך עד חורמה,
ובטרם העליתי חיוך מנוחם על שפתי הוספת:
ולפיכך עלינו להיפרד.
– והיא, האם היא מעניקה רגש בתמורה?
– אינה מחוננת בכישורי הענקת האהבה,
לא לגבר שמבלה עמה את הלילות באותה מיטה
ולא במידה רבה ליוצאת חלציה.
בוא אליי-