את נשמתך אני אוהבת, יקירי,
את הבנתך, את נכונותך,
את דאגתך,
את מסירותך,
את התאהבותך,
את כתיבת השירים,
אותם יפים, כה בהירים
אולם חלקם מיותרים…
ומכמירים
מוטב תלכנה לאיבוד
קבוצות מילים חסרות עיבוד…
נכון, ישנם לך שירים,
מגוונים יצירתיים,
יש מרשימים, מתת של אל,
אך אל תדחוק בי להלל
כי איך אוכל לשים לאל
ולהשליך מקצת לסל?!
אהבתי בך, יקיר
את המסירות מקיר אל קיר
את התמיכה והעידוד
את הפתיחות והיחוד
את היכולת לנחם
ולחמול ולרחם
את אהבתך
אבל…
לא את כולך.
לא לא בך הוא האשם
אתה איש טוב, נעים וחם
וטוב היה לי החיבוק
אך גם מוטב לי הריחוק
וצר לי, איש כה מיוחד
אינך הגבר האחד!
היה חלום, אך הוא נשבר
קרסו ראשי פרחי הבר
זוך געגוע מרוחק
היה אבק כשמקרוב
כי מקרוב גווע נמחק
ולא יכולתי לאהוב.
ממסרונך הבזיק בי אות
התעוררה בי האישה
אך נעלמה לאנחות
כרעה נפלה בלחישה
לשווא היה לה עמלה
כי כל תאוותה קמלה.
את נשמתך אני אוהבת
את המילים אני קוראת
וקשובה וגם כותבת
ומתרוננת בי העט
אולם הקול כשהוא מגיע
את שלוותי מחריד מפריע
רוצה לומר אל נא תשמיע
ולא נעים זאת להביע
קולך טורד, מתלעלע
לי באוזניי, תסלח לי רע
זו רק אני, בי זה נצרם
בזמרתך מדיי הוא רם.
אהבתי אותך מרחוק
כמעט בסערה, כמעט לבלי חוק
ועכשיו
אינך תופש, אינך מרגיש
אך מקרוב אינך האיש.
לשווא.