– רשמי על הווייז "מכללת כינרת" – הוא כתב ואני פערתי את פי. כבר לפני חצי שנה היבעתי הסכמתי לראיון עם בני בר יהודה ברדיו קול הכינרת. כשרשם לי השבוע תזכורת אישרתי מיד. תכננתי לי בוקר יום שישי רגוע בבית עם הספרים שלי בראיון טלפוני כמו הראיונות הקודמים שלי ברדיו קול נתניה.
–הרי כתבתי לך "נתראה ברדיו"- הוא אמר לי ביום חמישי, והרי היה לי ברור שזה מטבע דיבור.
–היי, בני, אינני יודעת,,, עלי לראות אם ואיך אני נערכת…
–יש לך זמן עד 11:30 – הוא אמר וכשהתרעמתי שרבע שעה הינו קצר מדיי, נתן לי אורכה עד 13:00.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי:
גברת נכבדה, את, שעשית מאות ק"מ כתרמילאית במזרח, שנסעת בהודו באוטובוסים מקומיים עמוסי אדם, שעשית לילות ברכבות לילה מזוהמות…שרכבת עשרות ק"מ בקמבודיה ולאוס… את תרימי ידיים לנוכח פחות מ-150 ק"מ?
או קיי, חפשי עמית למסע…התחילי "להרים" טלפונים!
חברה אחת לא יכלה, אחרת התנצלה, החבר עימו סובבת מספר פעמים את הכינרת בהליכה אמר שבמועד אחר היה מצטרף ברצון, חבר אחר לא ענה…שבת אל בני בר יהודה וניסיונך לשכנעו לקיים ראיון טלפוני נחל תבוסה.
–לא נורא – הוא אמר- נדחה ליוני…
– יוני? עוד חצי שנה?
ואז צילצל הטלפון: מה רצית?- הוא שאל וכשהסברתי בדחילו הוא מיד נענה.
הרי המקום מוכר לו היטב. שם נפגשנו לפני למעלה מתריסר שנים להקפה הרגלית של הכינרת ביום אחד, שפרופ' שאול לדני אירגן. הרי שם הוא למד קורס למורי דרך.
כבר בשש וחצי בבוקר יצאתי להתייצב אצל ידידי אבי לויטס במכוניתי, ומשם הוא נטל את ההגה.
בדיעבד, היה כדאי. אחרי שיחת התוודעות מרתקת שלא היה בה דבר מנושא הראיון, חבשנו אוזניות והמישדר החל.
השיחה והשירים לבוגרים ולילדים קלחו בזרימה ובסדר אקראי וכבר קיבלתי גושפנקה לראיון הבא עם צאת ספר שירי החדש, העתידי.
