אייבי כבר לא בוכה
אייבי ילדה גדולה. הבכי הבלתי מוסבר שלה מלפני שנה או שנתיים נעלם ואיננו.
אולי הוא מצא לו מקום אצל אחיה ליטן.
ובכל זאת הבכי לפעמים יוצא ממחבואו באישון לילה ופורץ לו מגרונה של אייבי ואז אמא המודאגת קמה ממיטתה וממהרת אל הילדה. כשהבכי רואה את אמא הוא נרגע, או אולי הוא נבהל מאמא, כי הרי זה לילה ובלילה צריך לישון. זה לא יפה להפריע לאנשים, ובטח לא יפה להעיר את אמא, שתקום עם הבטן הגדולה והכבדה שלה. גם התינוק שבבטן צריך לנוח ולגדול. הרי הלילה חשוב לצמיחה והתינוק זקוק לכל המנוחה לפני שיצא לו מהבטן החמימה אל העולם הפתוח שפחות מוגן.
בעצם, אולי הבכי יצא לו מחלום עצוב של אייבי. כשאמא טופחת בעדינות על כתפיה של אייבי ומחבקת אותה, הבכי נכנס לו בשקט בשקט אל חלום אחר, רגוע וורוד וגם הוא נרגע. 
עיניה של אייבי עצומות ונשימתה שליווה. אפילו לא שמה לב לאותו בכי שובב, אפילו לא הפריע מנוחתה. 
הרי אייבי ילדה גדולה מכדי לבכות כך סתם.

אבל באחד הבקרים, כשסבתא פותחת את הדלת, היא שומעת אותו. זה לא אותו בכי ישן מוכר אותו היא זוכרת. הוא לא כל כך תקיף וחזק כפי שאייבי ידעה לבכות. הקירות כבר לא רועדים. אין צורך להניח את כפות הידיים על האוזניים. אבל הוא ארוך ומתמשך ולא נגמר, וכשסבתא מסתכלת על הפנים של ליטן הקטן ורואה אותם רטובים, היא מרגישה צביטה בלב. ליטן יושב על ברכי רזי, שמחבק אותו ומנסה לדבר על ליבו. סבתא עוקבת אחר הדמעות שמתגלגלות במורד הלחיים של ליטן ורוצה לנחם, אבל הבכי לא נרגע הפעם. הוא נמשך ונמשך ומונע מליטני לקום ולצאת עם כולם מהבית. הוא נמשך גם על הידיים של רזי וגם במכונית בדרך אל הגן. סבתא מבקשת לדעת מה גרם לו לבכי העקשן הזה. אולי ליטן נפל וקיבל מכה. אולי הוא רוצה משחק או עוגייה? אימא מניעה את ראשה מצד אל צד ואומרת : לא, הוא רק רוצה לבכות. זה הכול.
הבכי לא חדל, ארוך ושקט ויציב, גם בגן הילדים. הוא בוודאי ייפסק מתי שהוא.
אייבי כבר לא בוכה סתם כך.
היא כבר גדולה.
צריך רק לחכות בסבלנות שגם ליטן יגדל.
אז הבכי יבין שכבר אסור לו להישאר אצל ליטן. אולי הוא ילך לחפש לו ילד אחר.
אזי יעלה רק החיוך על שפתיו של ליטן, וסבתא תוכל לכתוב:
ליטן כבר גדול. הוא כבר לא בוכה סתם כך.

מה נהגה על אובדן רע
שהלך לעולם שכולו טוב?
כמוני אתה גם היטב יודע
כך הגלגל של כולנו יסוב.
והכאב אינו פוחת
והדמעות אינן נמחות
כי היקר שלנו מת
ונשמות חיות בוכות.
ככל שהנפטר היה לנו יותר
השכול יותר מעיק וגם צורב
לא נתנחם שאיש לא יוותר
וזהו הגורל שלכולם אורב.
איך נאמר "שלא תדעו עוד צער"
בעוד הצער נאנק בעיצומו
וזו הדרך בה צועד זקן ונער
ולפעמים הולך לו לתומו.
ככל שיתארכו ימינו בתבל
ירבו הזיכרונות בלבבות
ואף אם על מתים נרבה להתאבל
נשאיר שם גם מקום לאהבות.

חברים – סין -התחלה

5:39 אחה״צ 29.8.2013 – הארוחה הסינית הראשונה שלי : לוטוס וטופו ודלעת ועוגיות תפ"א. ממש טעים.

5:39 אחה״צ 29.8.2013 – <מדיה הושמטה>

6:14 אחה״צ 29.8.2013 עשרים שעות מאז המראנו מהארץ להונג קונג ואנחנו בגואנצ'ו שבסין. אחרי המטען והדרכונים לקחנו אוטובוס משדה התעופה לגבול עם סין ושם שוב המעברים והבדיקות דרכונים וכבר בצד הסיני נפגשנו עם ידידה סינית של אורי לוסיו שלי.

נכנסנו למסעדה ואכלנו אוכל נפלא (תמונה).

משם דידיתי בעקבות לוסיו שגם גרר את מזוודתי (20 קג) ונסענו ברכבת ואחכ החלפנו 3 קווי מטרו והרי אנו בביתו של חבר ישראלי בקומה ה31. החום ברחוב נוראי גם בלילה (5 שעות קדימה). יותר מאשר בארץ. ברכבות ממוזג.

6:39 אחה״צ 29.8.2013 – בשמחה. הנוף מהקומה ה31 כמובן יפה אך אני מותשת…

ללכת בעקבות הרוח -חוקוק. 2017

בבוקר יום ה. 2.11.17 הפחנו רוח במפרשינו והמראנו על כנפי הרוח צפונה.

למרות התחזית למימטרים ואעפי שבעיני רוחנו כבר ראינו עצמנו מבוססים בבוץ בין הטיפות, לא נפלה רוחנו. הרוח החיה בארגון המבצע, יהודית, ציידה אותנו בדפי תוכנית ועלויות ומצב רוחנו היה מרומם למדיי.

המדריך אריק הובילנו בטח בארבע רוחות שמים דרך השומרון והשכילנו בפירוט המצב בשטחי B של הרשות הפלשתינאית: ביטחון, בידוקים ובלגן.

בגלבוע זכינו לקבלת פנים ברוח יפה של פרחי הסיתוונית הוורודים. רוחנו נסקה אל על בתצפיות על נוף עמק יזרעאל מתצפית כתף שאול. מרוממי רוח העפלנו אל חוות הרוח עש שלמה שמלצר.

שאפנו רוח בפליאה לנוכח 14 השבשבות שעשו שימוש ברוחות להפקת אנרגיה.

שלמה, שמן הסתם גרם בנעוריו מורת רוח למשפחתו בכך שלא עלה בידו להשלים לימודי תיכון ואקדמיה, התגלה בהמשך כבעל שאר רוח.

בצפייה בסרטונים הבנו שהרוח אינה הבל ורעות רוח ובהחלט אין להשליכה כלאחר יד לכל הרוחות.

גרשון רכטמן איש המקום הטעימנו מרוח היזמות ויוזמות הרוח של רוח האדם.

הגשם הוא הדמעות של הרוח , הוא אמר.

הרוח אכן התגלתה בגדלותה ודמעות לא היו.

לנוכח החידושים שנפתחו לפנינו כמעט לא נותרה בנו רוח.

היום, יום ששי נישאנו על כנפי הרוח בסימן תעופה.  ההייתם מעלים בדעתכם שלפני 120 שנה רק רוחות רפאים אולי עופפו ביקום שלנו?

ב 1904 פתחו האחים רייט את השחקים ליצור חסר הכנפיים, האדם. הם טסו 15 מטרים בלבד, אך אין ספק שהיה זה צעד גדול לאנושות.

פחות מעשור שנים אחכ הצליח הצרפתי ז'ול ודרין לזכות בתחרות שיזם העיתון Le Mond ולטוס מעל האימפריה העותמנית אל הפירמידות במצריים.

קהל רב המתין לו בקוצר רוח במקווה ישראל, שם אמור היה לנחות. הרוח הפרועה, שאז עדיין לא ידעו להכניסה למשטר, שיבשה את התוכנית והדלק האוזל גרם לו לנחות על חוף הים בין יפו לתל אביב.

במסגרת התחרות בין המעצמות האימפריה העותמנית המשתוקקת לעשות רוח בעולם, שלחה טייסים מחיל האוויר הטורקי מאיסטנבול לקהיר שבמצריים דרך בירות, דמשק וירושלים.

זוג הטייסים פתחי ביי וצדקי ביי לא היו בסוד משטר הרוחות של חודש פברואר 2014.

רוח רעה ביעתה את השחקים, סערת רוח מזרחית שארקייה משתוללת גרמה למערבולת שטילטלה את המטוס וריסקה אותו לקרקע.

בשל חילופי הרוחות נפחו גיבורי הרוח את רוחם. על יד אלמגור הקימו הטורקים ב 2014 מצבת זיכרון לזכרם.

אחרי הליכה רגלית משובבת רוח בשביל הכינרת בין קנים ושיחי פטל ולנטנה קוצניים, נסענו למעגן. שם, על שפת הכינרת הוקמה אנדרטה לזכר בחור צעיר בשם פרץ גולדשטיין,שנשלח ליוגוסלביה במלחע שנייה מיחידת הצנחנים הבריטית. הוא נתפס בבודפשט ונאסר עי הנאצים ומצא מותו במחנה כפייה.

ביולי 1954 בעצרת רבת משתתפים לזכרו גרמה תאונת מטוס פייפר במפגן ראווה למות 17 משתתפי העצרת.

אכן, עם כל גדולתה של רוח האדם, לא תמיד ידה על העליונה.

ובהקשר לרוח המנשבת כחוט השני בדבריי,

הריני להעלות משהו על רוח הקודש:

בתוכנית דש עם שיר נשלח מיוסף הנגר למרים מנצרת השיר: לא היה זה הרוח.

חברייא, בתחושת רוממות רוח הכול פתוח ומצב הרוח משופר למהדרין.

  ברוח של אחוות רעים אני נושאת לרוח תקוותי לעוד סופי שבוע נפלאים כאלה…

תודה לעושים במלאכה….