מוצש 16/06/2018 היא יושבת על מיטתה בחדרה בדאלי. השעה 21:20. בנה היסיעה כבכל לילה על אופנועו מדירתו. הפעם תנסה לשלב בין הטאבלט (האייפד) לבין הפלפון והבלוג שלה. כבר יומיים שאין היא משתפת את האיש שלה. היא רושמת לו רק את המינימום ומשקפת מה שהוא כותב לה. לא יותר. זה החל ביום חמישי. בצו הוריים שלחה לו חיסרון בזו הלשון: הוא הגיב בחום ששימח אותה מאוד: הצטנעה. כתבה לו: הוא כתב: מת לשוב ולבעול אותך והיא בקריצה כתבה: הבטחות… הבטחות… מתי כבר תממש? הוא ענה: בהזדמנות הראשונה, יקירתי. בהזדמנות הראשונה. והיא בהומור: מה לעשות, יקירי, ורוחי קצרה עליי??? הוא השיב: גם עלי יקירתי. גם רוחי כבר שועטת. והיא ענתה לו בספרדית שזה מוצא חן בעיניה. בצוהוריים שלו ברך אותה עם סיומת ״חמודה״ והיא ענתה. שלחה לו אחכ בנשיקה שיר ילדים ישן חמוד שלה על תפילת ילדה לחיבוק עולמי… אחכ כתבה לו על קבוצת הווטסאפ המלווה אותה במסע ועל תגובת אחת מהקבוצה. הוא לא הגיב כמובן. היא חששה פן עלה על דעתו שסיפרה לקבוצה גם עליו ומייד שלחה לו מסרונים להזים חשש זה. רשמה שתשמח לשמוע את קולו אך לא בכפייה כמובן. אחרי חצות הליל אצלה הוא צילצל, אמר שהוא בלחץ, מאוד עסוק , שהוא צריך להפסיק ויחזור אליה. כתבה שהוא יכול להקדיש לה שתי דקות ומישהו שמחפש אותו יוכל להמתין… כתב: מצטער חמודה, אני בלחץ ברוטאלי והיא כתבה שדווקא פה היא יכולה להשתלב לדקותיים. שלחה לו חרוזים שחרזה… לא הגיב. כתבה עוד ובשתיים בלילה כתבה שלא יצלצל. הוא כתב לה כמה דקות אחכ שהאינטרנט הביתי שלהם קרס, רק זה היה חסר לו. הוא כבר נמצא זמן אינסופי על הקו עם בזק. היא כעסה. דמיינה אותו נענה לאישתו בביתם. לא הגיבה. בשמונה בבוקר יום שישי ידעה שהאיש מבצע קניות לאישתו ועושה הכול למען ביתו. בקירבה געשה הקינאה. כתבה לו: לילה טוב. מאחלת לך…

                1. כבר נדמה שהרמץ כבה
כבר נדמה שהרמץ כבה
ובינינו מדבר וישימון
כבר נשכח המושג אהבה
ונדמו צלילי פעמון.

ולפתע אתה ממרחק
משגר לי מילת כיסופים
ואני קובייה של משחק
טורפת פתאום הקלפים.

פירורי אותיות לי תשליך
וגופי משתוחח ללקוט
וחוזר מחדש תהליך
של הדם ההולם ברקות.

אז שלהבת ניעורה לבעור
ואתה שוב ספון בלבבי
והחושך נמלט מן האור
וקולי שוב לוחש "אהובי".

             2. חיבוק אחד קטן
חיבוק אחד קטן בלבד
אחד, ואני מסודרת
חיבוק ענוג רציף לעד
קטנטן, ואני מאושרת.

כבר אמרו לפניי ואחריי יספרו
לבלובי אוהבים בכל ארץ
ירקמו בלבבות או בקול יזמרו
בליחשוש או בשפע של מרץ

ואני התמה בקהלם אייחל
פתקתי אל הכותל דוחקת
אחרוז בשירים או אפנה אל האל:
בחיבוק אינסופי מסתפקת.

         3. כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם
כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם, כַּמָּה טוֹב שֶׁפִּתְאוֹם
הַלֵּב מִתְמוֹגֵג לוֹ שָׂמֵחַ לִפְעֹם
וּמַגְבִּיר אֶת הַקֶּצֶב עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
וְצוֹבֵט אֶת עַצְמוֹ וּמַרְגִּישׁ מְאֹהָב.
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַך אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

לְחַיֵּךְ לתבל וְלִשְׁלֹף מִבִּפְנִים
זיכרון שֶׁשָּׁוֶה לָךְ רִבּוֹא מַטְמוֹנִים.
כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם וּבְלֹא כָּל סִבָּה
נִדְלַק בָּךְ הַמֶּתֶג – הִבְהוּב שֶׁל חִבָּה.
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַךְ אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

גּוֹאִים בָּךְ גַּלֵּי חֲמִימוּת נֶהֱדֶרֶת
ואַתּ מרגישה כְּבָר : אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת
וּסְתָם בְּלִי כְּלָלִים וּסְתָם לְלֹא חֹק
תָּנִיפִי יָדַיִם, תַּשְׁמִיעִי קוֹל צְחוֹק
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַךְ אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

          4. בלי היגיון
בלי היגיון וללא שיקול דעת
ובכל זאת איני מפסיקה
אתה מצטמרר ואני לא נרתעת
ממרחק משגרים נשיקה.

צופן מופלא בקרבי מתפצח
גם בך המיקסם משתלהב
כאשר תדרוך עוז ותהיה לי אורח
אין כמותך, אבירי, מאהב.

-את, יקירה, -כך חזרת בלי הרף-
ראויה ליותר, בוודאי
אך אני מתאווה להיות לך טרף
מכורה לך איש עד בלי די.

בלי היגיון וללא שיקול דעת
אהוב – אמלמל בלחישה
גבר שלי – הן אני היודעת
נכספת לך פה אישה.

       5. מה בנים מחפשים
אמרת אלי בקצרה
מרמז בריפרוף הריסים:
הן תדעי בוודאי, נערה
מה בנים באמת מחפשים.

ואני רק הגבהתי גבות
וציירתי סימן שאלה
וקימטתי המצח רבות
משתהה בנקודת התחלה:

מה בנים מחפשים
באמת ובתמים?
האינם מנסים
לדקלם פתגמים?

האם אין הם טומנים
פרח דק ועדין
ושלושה פזמונים
בין שמיכה לסדין?

מה תרים הבנים
אצל עם הבנות?
האם לא מתקנים
הם זמירות ישנות?

אמור לי, חמוד
והסבר בפרוטרוט
רשום בעמוד
בפינה הערות
כי חשוב לי מאוד
להבין מה עושים
להשכיל וללמוד
מה בנים מחפשים…

(היקשבת לי, חייכת חברה
וסברת שכדאי לנסות
וקרצת וביקשת הבהרה
מה בנות בבנים מחפשות?)

          6. אכזבה
אהבה את הקול שהמתיק באוזניה
שמחה במילים שגם לו יקרות
נתנה יהבה אל האור לפניה
עלצה בלבבה: זה יכול לי לקרות.

דבקה אל גבו והרוח לוטפת
חייכה אל עיניו מבקשת תקווה
סברה הוא אהוב והייתה מרחפת
כמהה כדרכה להכריז אהבה.

קידמה יום חדש מנופפת ברכה
ציפתה תגובתו וליבה השתוקק
ניסתה בבדיחות, נדהמה כשדחה
מפרש דוגיתה מכווץ השתתק.

חשרת עננים את יומה האפירה
היה חיוכה סגרירי וכבוי
היכן הוא האיש שחשבה שהיכירה
איה הוא הרגש, היכן הוא חבוי?

אזרה כוחותיה ניתקה מהעצב
הרחיקה נפשה ממיקסם ובדיות
לא איש תעתועים לה יכתיב את הקצב
הקיצה אל שחר נטול אשליות.

       7. לא מובן מאליו
שום דבר, אבל שום דבר
איננו בהיר ומובן מאליו.
שום דבר לא ברור כמו עמק או הר
שום דבר לא מוחלט כמו עיגול או כמו קו.

לא לא לא…
למרות הזמן בתרמיל שעל גב
נושא שבועות וימים ערב רב
תמיד מחדש מתענגת כל כך
לחוש מקרוב בעורו חם ורך.

לא לא לא…
כשאפילו טרוד בשיחת עסקים
לא יקהה בך כמלוא הנימה ויסכים
לסיור אצבעות רוחפות על גופו
למטר נישוקים החולף במעופו.

לא לא לא…
כשלבו אינו גס לא יוצא מכליו
כשקורי כיסופים את משלכת אליו
בפרצי אהבה שאינם בך כלים
הוא מכיל ברצון לא יוצא מכלים.

כרגיל הוא שותק אך ניאות להקשיב
בגביע שפתייך נפשו הוא משיב
ואת מתמוגגת אלייך שואבת
מתת מקסמים מהאיש שאוהבת

יודעת היטב, לא מובן מאליו
עימו לטפס שוב שלב עוד שלב
ושוב מפכים בך שירי אהבה
שירי תימהון על אדם וחוה.

         8. השלכת כפפה
השלכת כפפה
ואני נעתרתי
רודפת מילים ובוררת.
נבכי השפה
בקרביה נברתי
גורפת בלהט, גוררת.
בין אופל לאור
בי הפקדת לנצור
צפונות נשמתך הנפערת.
עמך בלי מגור
אהלך גם אחזור
זרועת חוויות, מועשרת.
אשנב לי קרעת
עולם לי נפתח
צעיר ותוסס ומבטיח.
תנומה בי הכרעת
צופה למזרח
יקום שכור-זריחות לי מגיח.

        9. אני אוסף לי חלומות
אני אוסף לי חלומות
מכל הבא ליד
עוטף אותם בזוג גלימות
שומר אחד אחד.
כשמתחשק מרים מבט
ושם בעננים
החלומות מצוירים
פורחים ומשתנים.
אני נסיך נחוש נועז
לוחם במפלצות
שועט כרוח על אווז
וקרפדי ביצות.
מוקף סביב בחברים
בעקבותי רוכבים
זורים בין עמק והרים
אבק של כוכבים.
ולפעמים ביום אפור
העננים נופלים
כבדים ממים ומקור
החלומות נוזלים.
אני שולף אז מן הצרור
פושט כיסוי של בד
חלום חדש יוצא לאור
נקי, יפה, ורדרד.
אני אוסף לי חלומות
ואם עצוב ומר
אני קולף את הגלימות
וכבר לי נהדר.

          10. להתייפח בדאבה
להתייפח בדאבה
להרטיב את הכרית
הייתה זו אהבה
לבטח חד סיטרית.

הגעת אל השוקת
פשוט כדי לשתות
אני כמו תינוקת
רציתי לקוות.

נגלו כמעט שמיים
כמעט לטוס אל על
הרמת שתי ידיים –
צחוקו של הגורל.

הראש אמר: חדל!
הלב ביקש לו עוד
אוצר גנוז – חבל
ללכת ולמעוד.

לא איצטלת החג
בין שתי זרועות אהוב
הקסם פג לו פג…
ו…עצוב…

כבת להורים ששרדו את השואה בתנאי קיום בלתי אפשריים זכיתי להיוולד בארץ שלנו, במדינת ישראל. לעומת זאת לא זכיתי להכיר סבא או סבתא.
כהמשך להגשמת החלום של הורי ז"ל, הקמתי בית בישראל: ארבעה בנים ושמונה נכדים (ואוטוטו התשיעי בסין). לאחר 38 שנות נישואין שכלתי את חברי לחיים, בעלי אבי. כאב השכול אינו נמחה, אולם תאוות החיים מניעה אותנו קדימה. טוב שיש חלומות ונפלא וחשוב לחתור להגשמתם:
יצאתי לטיולים בעולם (בעידוד בניי), והוצאתי לאור שלושה ספרי ילדים (ואוטוטו הספר הרביעי).
ספר הילדים הראשון נוצר בעקבות חווייה כסבתא. כשהיגעתי באחד הימים לאסוף את נכדי (שלא הוכן לכך מראש) נתקלתי בתגובה
המתסכלת: רוצה את אימא.
בעלי, שידע את אהבתי למילים, יעץ לי: כתבי… וכך נולד: "מי יקח את דוני דון מהגנון".
למרבה הצער, נגדע בעלי ממשימת הסבתאות המשותפת ולא זכה להשתתף ביציאה לאור של ספר הביכורים הלזה.

הסתתרה מאחורי הדלת הנפתחת. הוא התבונן אליה בהיכנסו, כמו תמיד בלא חיוך, כשמבטו מבקש לפענח את רחשי לבה. כשנצמדה אליו כמו תמיד בחיבוק ארוך ושקט, הרגישה שהוא כמו תמיד מרוגש ומוכן.
שאלה אותו אם הוא יודע איזה יום הוא זה והוא ענה לה בפשטות תוך הרמת גבינים "חמישי" הושיטה לו את לב השוקולד הארוז בזהב אדום.
החברה ההולנדית, שהיגיעה אליה הבוקר, גילתה את אוזנה. היא עצמה לא ידעה הרבה על יום ולנטיין. קדוש נוצרי לא היה בארסנל המסורת שהיא ינקה. בגוגל נכתב שתאריך זה התקבל כיום האהבה, ומומלץ לציינו במתנות קטנות משופעות לבבות.
הוא טלטל ראשו מצד לצד. שוקולד לא נועד לאנשים סכרתיים – הוא אמר, אבל נכנע וקרב פניו אל פניה, התחייך כשחוטמיהם התנגשו ונגס חתיכת שוקולד קטנה מזו האחוזה בין שיניה.
אמרה אל עצמה שאולי ריח הפה שלו יתפוגג.
הייתה רגישה לריחות. תמהה אם הייתה מעירה לו משהו על כך אילו היה האיש שלה בשלמות.
האם הייתה מסכינה עם ריח כזה לו זכתה בו על בסיס יומי? האם האהבה העזה השופעת ממנה אליו הייתה מחזיקה מעמד בתנאי שיגרה? ידעה שחשיבות רבה נודעת להגדרה שערוכה במוח. והיא אהבה. אהבה אינקץ.
הייתה נדהמת כל אימת שבחלל נשמע המשפט "אני אוהבת אותך" והייתה חשה לכסות בכף ידה את הפה ממנו בקע משפט זה, הפה שלה.
הוא סירב לאוכל הערוך על השולחן. אמר שהוא שבע. "הרשיתי לך לאכול בבית?" התלוצצה והוא השיב "לא ביקשתי רשות". "אבל תאכלי את, חמודה."
היא ידעה להשלים את המשפטים הראשונים שלו בעודו מניח את הפאוץ' שלו על הכיסא: "אני כל כך… אבל לא רציתי לאכזב אותך…" תמיד התפעלה מעדינותו כשהיה בדלת אמותיה. גם כשדיווח שבקושי הצליח להתחמק מים העיסוקים שלו, גם אם ניהל מסרונים או היסה אותה בשיחת טלפון שלו (לא הרבה בכך) מעולם לא הפגין קוצר רוח.
היא כבשה את הדחף לשבח את המרק ממנו לגמה, שמא תימצא משדלת אותו לאכול. על סלט הפירות העשיר והמוקפד שלה בוודאי לא יוותר. אף פעם אינו מוותר.
סיפרה לו על בילוי הבוקר עם אותה חברה מהטרק האתגרי בסין בערוץ דילוג הנמר. שיתפה אותו בגילוי ששתיהן למרות פער הגילים ביניהן הן משתייכות לאותו מזל תאומים ולאותה שנה סינית. הפצירה בו לנסות לנחש כמה תריסרים מפרידים ביניהן. כשלא שיתף פעולה נסוגה. תפסה את עצמה מרבה להג בעוד הוא מחריש, אולם הוא עמד על כך שהוא מאזין.
כמו תמיד נפלא בעיניה איך האיש שהיה שולח לה באישון לילה משפטים שפעם נחשבו בעיניה לגסויות, ולפעמים היה משגר אליה ביטויים ברוח זו גם באמצע ישיבה מכובדת שלו, איך בביתה היה הופך לפוסיקט עדין ושתקן. דווקא אהבה את משפטי הגסויות שלו. הייתה מתחייכת בדמותה את פני הפוקר שלו כשהוא מרשה לעצמו להתפרע במילים, הוא שמעולם לא הירשה לעצמו לחרוג כך כלפי חוץ.
בקבוק יין הנתזים הערב כל כך לחיכה כבר ניצב על השולחן. זהו היין שהאיש מביא. לא הרבה הוא תורם למפגש שלהם (פרט כמובן לעצמו, תרומה שלא תסולא בפז) ולעיתים כשנפרץ בה מחסום הטרוניות, היא מלינה על קמצנותו, כשהיא מייחסת אותה לתחום הנפשי.
טיפסה על השרפרף בדרך אל גביעי הזכוכית ארוכי הרגל, שנועדו לאותו יין נפלא בדואט שלהם. אהבה את זרועותיו התומכות במותניה לבל תמעד חלילה. אהבה את ידיו המשתלחות מתחת לחולצתה כשהיא משתהה בכוונה למעלה. "עליך להיות חזק" קרצה בעיניה כשהיא מבצעת פנייה של 180 מעלות ומלפפת את רגליה סביבו. "את נופלת לי" הוא קרא בבהלה בהפקירה את גופה כשהיא נשמטת באיטיות לאורך גופו.
הפעם הייתה זו היא שהנחתה אותו בדרך המוכרת אל חדר השינה שלה. לא הרבה השתהתה עם גרבי הרשת השחורים שמעולם לא גרבה באירועים אחרים.
התמוגגה בחיקו. כל תא בגופם התענג על המגע. הירשו לעצמם את האיפוק שלפני הסערה ואת הרוגע המופלא אחריה. אהבה להאזין לקולו המהמהם "מה חמודה" בתגובה להמהומיה. שמחה שניחנה בעשר אצבעות והייתה משייטת בכריותיהן שירבוטים עגולים רכים על גבו. נשפה באוזניו המפוסלות שכה אהבה. חוללו במחול פלאים מרגש. אפילו המשפט שהגה כדי לבשר על פורקן הפעים אותה. עלה בדעתה שאולי הפעם תעלה את הנקודה שמעולם לא עלתה. אולי הפעם יעלו לחלל השמות בהם הם מזוהים. אומנם לא אהבה לא את שמה ולא את שמו, אבל הרי שם הוא מהות. ויתרה. "חמודה" ו"מתוקה" הינם ממלאי מקום אפילו משובחים יותר מהמקור, ובמסרונים הוא מרבה להשתמש ב"מקסימה",
שלא לדבר על "יקירתי" או התחליף הספרדי המלבב "קרידה".
ולנטיין הקדוש זכה למקום של כבוד בלוח השנה שלה. כשסובבה את המנעול אחריו ידעה ששוב הולך ונפער החלל המתמלא בגעגועים.

תָּמַכְתָּ מוֹתְנַי בְּעוֹדִי מְרַחֶפֶת
אֶל גְּבִיעֵי הַשֵּׁכָר מוֹשִׁיטָה
וְנִכְרַכְתִּי סְבִיבְךָ וְהָיִיתִי מֻטְרֶפֶת
וְחָלַמְתָּ אוֹתִי בַּמִּטָּה
כָּךְ בְּהֶסְכֵּת בֵּין שְׁרַפְרַף לַתִּקְרָה
נִתְלֵיתִי בְּחֹם עַל כְּתֵפֶיךָ
הִנְחֵיתָ אוֹתִי כְּמִפְרַשׂ שֶׁל סִירָה
וְחָתַרְתִּי דּוּמָם אַחֲרֶיךָ
וְשָׁכַחְתִּי מִיַּיִן שָׁכַחְתִּי גְּבִיעִים
הָיִיתִי צְמֵאָה וְעוֹרֶגֶת
טִפַּסְנוּ בְּיַחַד אֶל רוֹם הַשִּׂיאִים
כָּל פִּסְגָּה עֲבוּרֵנוּ מֻשֶּׂגֶת
כָּל פַּעַם תְּמֵהִים, מִשְׁתָּאִים לַמִּקְסָם
לוֹטְפִים זֶה אֶת זוֹ לְלֹא הֶרֶף
שְׁכוּרֵי אַהֲבָה, נַרְקוֹמָנִים בְּלִי סַם
נִצְמָדִים כְּחָתוּל אֶל הַטֶּרֶף
מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁאוֹתָהּ מְשִׁיכָה
זָהֳרָהּ לֹא יִדְהֶה לֹא יִקְטַן
וְרִבּוֹא נִצָּנִים מְלַבְלֵב עוֹד פְּרִיחָה
וּבַלֵּב הָרִגּוּשׁ כֹּה אֵיתָן.

קאמפוס חוג קריניצי 24-26.01.2019.
דן עופרי מדריכנו הדגול הוא הלו' בקבוצת חוג קריניצי/ חוג גיורא בסיפתח של שנת 2019.
הרבה לפנינו "נסעה" השחיתות כל הדרך עד אילת- משכורת העתק של ראש העיר הניצבת בראש סולם משכורות ראשי הערים.
אנחנו, לו' הצדיקים, נשלפים מן האוטובוס, שניסים הנהג השליו המחוייך תדיר, מנווטו לנקודת הזינוק בהר עוזיהו.
מסתבר שלעוזיהו המלך היה מקנא חביב, הזקן משדה בוקר. משום מה דבק בו האיש הקטן-גדול שלנו (בן גוריון). אולי בשל "במדבר, ויחפור בורות רבים?!

מזג אוויר מסביר לנו פנים, אולם הרוח עושה רוח וברוח אפיו משיב בנו רוחו ומתעתע במגבעותינו. רוחנו אינה נופלת.
אנו אוזרים רוח ומגמאים ברגלינו את הדרך, נעזרים במקלנו כשאנו מביטים בגדר שנבנתה בהון עתק ע"י ישראל בכדי לעצור הסתננות ממצרים. המוצבים המצריים בגדר זו פוערים פתחיהם אלינו, אל ישראל.
דן, איש אשכולות ואיש ספר, מלעיטנו בנתונים שהוא שולף חופשית מזכרונו, תוך שהוא עושה שעטנז בין העברית לאנגלית ומגוון בערבית. הוא מרחיב בתנועות ידיים ותנועות גוף, מצביע על רכסי ההרים ומוכיח לנו באותות ובמופתים קיומם של מכתשים עלומים.
מי שעשה כאן את העבודה(בכיבוש השממה ) וכדרכו של עולם, לא זכה לתהילה ולהכרה, היה יגאל אלון- הוא אומר.
ביום השני לקמפוס אני משכימה לעבר הטיילת לצפות בהזנקת משתתפי טריאתלון איש ברזל לשלב השחייה, הראשון בתחרות. בשל סגירת כבישים עקב האירוע, משתנות תוכניותינו ואנו עושים דרכנו על רכס הרים העתיק ביותר… , הר צפחות. מתחילים בהעפלה כשרגלינו מבוססות בחול טובעני. אנו מתבוננים בפצלות פצלות בהרים, ונותנים דעתנו על התצורות המועגלות של הבולבוסים הרבים המעוררים פולמוס בקרב אנשי המדע הגורסים שמן הסתם נוצרו כהתגבשות סביב חומר אורגני, אולי דג שאיתרע מזלו. ובכן, זהו בולמוס לפולמוס בבולמוס.
בשני הימים אנו צועדים קצת למעלה מעשרה קמ, אך בהר צפחות העליות והירידות קשות יותר, גם בשל טרשי אבנים בלתי יציבות.
לגבי הצמחיה אין אנו פוגשים נציגים רבים בשל מיעוט המשקעים וריבוי הקרינה והחום.
הסילון הקוצני הוא צמח שביכולתו לצמצם חיות בזמנים קשים חשוכי משקעים…
הרכפתן המדברי הוא צמח דו ביתי: שיחים זכריים בעלי תפרחות צהובות ושיחים נקביים שעושים פירות עגולים קטנים…
לראשונה בחיי אני טועמת מהפרי הקטן בעל הציפה העסיסית השקופה…
מגיעים לנקודת תצפית מיוחדת המשקיפה עלי ארבע מדינות: ישראל, ירדן, סעודיה ומצרים.
דן מרביץ בנו דעת לגבי נושאים פוליטיים וגיאוגרפיים ואנו נקלעים למשא ומתן בשנת 1964 (שנה חשובה בעליל בשל צאתו לאור עולם של מדריכנו הצנוע), כאשר סעודיה ניאותה להחליף שטחים עם ירדן ביחס של 5:1 לטובתה. כך זוכה ירדן להארכת קו חופיה ב 18
קמ..בדרך אל קינוחו של היום: פארק הציפורים הנהדר הכולל אנדרטה ללוחמים שנפלו ב2004 באסון הנגמש.
דן מכביר עבורנו עוד נתונים מעניינים:למשל,
צריכת המים באילת פי 3 מעיר אחרת בישראל (וכאן מופנית אצבע מאשימה גם אלינו הכלולים בין התיירים שמחליפים מגבות שוב ושוב ….)
אחרי ארוחת השבת העשירה במלון אנו מתכנסים לערב ההווי המסורתי.. כרגיל, עמוס השולחן במטעמים שהחברים הביאו מביתם ויוחנן מלווה את הערב במוסיקה הבוקעת מחלילו.
סימה ואנוכי מגישות קטע על נסיון הקמת גינת הירק עי עמוס עוז ואביו לפי ספרו האוטוביוגרפי סיפור על אהבה וחושך. שולה מעתירה פרסים לכל מי שענה תשובה נכונה בחידון לטו בשבט ושושקה שלנו קוצרת צחוקים ותשואות אחרי שהיא מסבירה ומדגימה לנו את עיסוקה כליצנית רפואית.
יום שבת, השלישי לימי הקמפוס מוקדש לנחל שאינו מוליך עתה מים:
נחל נטפים.
למן הרגע הראשון אנו נוכחים לדעת עד כמה יפה הבחירה. אנו יכולים להבחין בקלות במאובנים.
זמן קצר לאחר בריאת העולם, לפני 3.9 מיליארד שנה, נוצרו בו יצורים חיים.
דן מסביר לנו על
אקסו גירות שחיו 200 מליון שנה. הוא מראה לנו זיוף של מאובן של טרילוגוס- פרוקריוטי תלת אונתי פשוט כביכול אך יפהפה.
כדי שמאובן יהיה מנחה טוב, עליו להיות קוסמופוליטי ולא אנדמי. ורצוי שיהיה קצר מועד.
לאורך האפיק צומחים עצי שיטה רבים. כבר ביום הראשון אנו למדים שעץ שיטה עשוי לחיות 650 שנים. למרבה האירוניה הנורבגים הם המורים זאת לנו, אזרחי המדבר. אמנם המשקעים בדכ דלים ביותר, אך מספיק שיהא שיטפון פעם ב40- 50 שנה כדי לחדש ולהרבות את השיטים.
המסלול לאורך האפיק כולל נקיקים ומהמורות המאובזרים ביתדות וסולמות ברזל. אני מתה על הקטעים הללו.
מגיעים לעין נטפים. נוצר שם מעיין במתלול זקוף שהמים בשיטפון מחלחלים עד שיכבת חרסית אטימה ופורצים החוצה. נבנתה פה שוקת המלאה גם עתה במים.
בהמשך אנו פוגשים שיחי צלף סחוסי שעליהם ירוקים גלדניים ולהפתעתי הם נושאים פירות בגודל של כמעט אגרוף.
(צלף מצרי קוצני לעומת צלף סחוסי) הפרי של הצלף נקרא אביונה – למעשה אביונה הינה האורגזמה הנשית, אולם מאמינים שפרי האביונה הבשל דווקא מגביר את הדחף המיני של הגבר. זהו פרי ירוק תחילה ואחכ בהבשילו הוא אדום . הוא נפתח ומגלה זרעים גדולים.
הזרעים מרים. השועל אוכל אך לא נוגע בזרעים ומפיץ אותם. על הצלף יש גם עפצים, שהם גידולים הנוצרים בחלוקה נמרצת של תאי הצמח בעקבות גירוי חומרים המוזרקים בעקיצה של נקבת חרק המטילה ביצים. הזחלים שבוקעים מהביצים ניזונים מתאי העפץ.
צילמתי אביונות שנמלים רבות חוגגות עליהן. הנמלים אוכלות סוכר מהפרי ויורקות חומצה שמגנה על הצמח מאכילה. זוהי כמובן סימביוזה.
אנחנו זוכים לראות עוד ועוד אביונות יפהפיות: גדולות ירוקות ואדומות שנפתחות, שאי אפשר להימנע מלצלם.
אני מחייכת לעצמי בחושבי שמעולם לא חוויתי ביום אחד כל-כך הרבה אביונות.
נתקלנו היום בהגנה מורפולוגית מכנית: הקוצים של שיחי השיטה. צילמתי שיח שיטה קטן ונמוך שהיה מחומש בקוצים עצומי גודל.
לצלף יש הגנה כימית מפני בעלי חיים אוכלי עשב.
ההגנה הכימית שלו היא חומרים הנקראים טנינים בעלה שמקנים אפיצות. חומרים שעוזרים לבורסקאים.
למרבה הצער לא יתכן טיול על טוהרת ההנאה הצרופה משולל תקלות.
שושקה, הליצנית שלנו, נופלת ונפגעת על אפה וחמתה באיבר הכי משמעותי לליצנית: החוטם.
.
עלי הצלף מצופים שעווה . דן מקלף את האפידרמיס ומדביק עלה של צלף כעגיל לאוזן.
אחרי ארוחת צוהוריים במסתור המוצל והנוח של הסלע, מתיישב מולנו דן ושולף מציקלונו את ערימת ספריו. הוא בוחר לקרוא לנו מהספר של אניטה שפירא על בן גוריון.
בישראל – הוא אומר- כותבים ספר בינוני ועושים ממנו מדינה, לדוגמא אלטנוילנד של הרצל.
אניטה שפירא כותבת שבהחלטות גורליות בן גוריון שוקל ומתלבט ואז פתאום מגיעה אליו ההחלטה הנכונה. בן גוריון הוא המיילד של מדינת היהודים. ברגע המכריע הוא היה שם ליילד את המדינה.
שבר סורי אפריקאי…
3 דברים מבטאים שבר.
1. רכסי ההרים השבורים ומתעקמים, כמו ביום הקמפוס הראשון.
2.השכבות לא מתאימות כמו ביום השלישי לאורך נחל נטפים. הלכנו בתחילה בשכבת גיר ואחכ סלעי משקע.
3.נחל מנצל שבר. במקרה זה
השבר צפון דרום אבל הנחל לא הולך עם השבר אלא בניצב לו. (בצד השני נחל שלמה. נחל גשרון הר צפחות סלע מותמר). במקומות מסוימים בשבר יש התנגשות שכבות ונוצרים
שברי משנה.
נחל נטפים הולך לאורך שבר המשנה בדרכו למגה שבר.
כאשר אנו מהלכיםך שפי באפיק הרחב של הנחל נזהרים לא להשמיע רחש פן נבריח את היעלים שמלחכות להם בשלווה את עלי השיטה, לא עולה על דעתנו כיצד יותמר המסלול ואנו נטפס ונרד בין מצוקי גרניט זקופים. בהיזכרנו באכזבת דן מהיעדר הווואאאאוו לו ציפה, אנו פוערים פינו שואפים אוויר מלוא ריאותינו ושואגים מספר קריאות וואאאווו שמהדהדות בין מצוקי האפיק.
אנחנו עומדים באתגרים שהמסלול מזמן לנו, זוכים לעזרה הדדית בצוארי בקבוק תלולים וממשיכים להתקדם. הנקיק הצר מתרחב לאפיק רחב ידיים. סלעי הגרניט האפרפרים המנומרים מתחלפים בקירות חול אדמדמים או צהובים רבי גוונים ובהמשך סלעים אדומים קשים חרוצים לאורכם ולרוחבם וחוסר סימטריה בין הצד הימני לשמאלי.
יום עתיר חוויות מכל התחומים:להעשרת החלק הבוטני נקרים לנו בסוף עצי שיטים עטורים בפרחים אדומים. אלה שייכים לטפיל למחצה הקרוי הרנוג השיטים.
בסמוך לכותלו של האפיק במקביל לאוטובוס המיוחל עורכים החברים את השרידים המכובדים של הערב אמש ובנוסף לעוגות והמטעמים מרימים גביעי יין אדום.
תם לו עוד קמפוס מוצלח באילת, השני בחסותה הפורמלית של שולה שלנו, הדואגת, מארגנת ומובילה בנועם ובחיוכים אירוע חברתי מרנין של קבוצת חברים מייטיבי לכת.
דן המדריך המשופע בידע ושלל כישרונות הולם קבוצה זו כמו כפפה ליד.
תודה גדולה לשולה שנועם דרכיה אינו מגלה כמה עמל ויגע דורש אירגון כזה של קמפוס.
תודה לכל אחד מהחברים שתורם סיוע וחיוכים לאווירה הנפלאה שכה חשובה.
בהצלחה, דן, במבחן שלך על הג'נוסייד.

נוי החמוד הסובל משיעול
שולחת לך גם ברכה גם איחול
כשהיית בלילה לוהט וקודח
אבא שלך לא היה כלל שמח
רוצה הוא בילד עליז ובריא
חייכן ושובב וחזק כארי
אז יחד שניכם תאמצו אצבעות
שאו נא תפילה וחכו לבאות
לבטח תמריא היא אל על לשחקים
תניס את החולי תקטול חיידקים
ושוב ינצח באותה מלחמה
הגוף החולה המבקש החלמה
כי נוי המתוק הוא הרי ילד טוב
ואבא אותו כה מרבה לאהוב

זה עדיין לא קרה לי- הוא אמר- וההתרגשות שלו הייתה מדבקת.
בדחילו ורחימו היא רשמה את שמות ילדיו ובדקה כל פעם מחדש שהקדשתה תהלום את הספר.
היתה מאושרת להיפרד משלושת הספרים שלה כחבילה. אחרי שהרתה כל אחד מהם, כל אחד בזמנו, כשהיא חרדה להלמות לבבם והתעצמות תנועתם בקרבה… אחרי תהליך ממושך, שבו היא נוטלת חלק בכל שלב ונאבקת על מיקומה של כל נקודה ופסיק…
היה ביציאתו לאור של כל אחד מהם משום שחרור. היה זה שחרור מתובל בהמון שמחה וגאוות אם, אבל לא שחרור ממש…
הראשון עבר את פרפורי הלידה הארוכים ביותר. למרות שמאז ומתמיד נודעה חיבתה למילים, למרות שפתחה ונעלה רבים משערי חייה בברכות ואיחולים ותפילות וסיכומים, ידעה מיהו זה שנועד לשאת את כתר הבכורה.
הסבתאות העניקה לה ריגושים ויצירתיות וחדשות לבקרים המריאו ציפורי שיריה…אל תוך מגרותיה…
כאשר התנסתה בחווייה המתסכלת בגנון התכרכמו פניה. בעלה היציע לה לכתוב.
הוא שהיכיר אותה היטב, ידע בעליל שכך תוכל לפרוק את התיסכול. ואכן, מן הלימון הפיקה לימונדה. כל מי שעלעל בחרוזיה הנהן ואישר: ראוי, ראוי…
היא ציפתה שמן השמיים ינחת מלאך צחור כנף ובפיו בשורה: כעת חיה… ושמו בישראל "מי יקח את דוני דון…", אולם גם מלאכים זקוקים מן הסתם לרוח גבית.
עשר שנים חלפו עד שזכתה לפרי בטן.
בעלה, הוגה הרעיון, כבר עבר מן העולם והיא, אזרה כוחותיה, הרימה עוגן, ניידה את צרור חייה אל קרבת הים, וחבקה בגפה את בכור ספריה.
כעקרה שרחמה נפרץ, קצרה דרכו של השני.
היא נשאה מבטה אל על לשמיים, התבוננה עמוק בעיניים וילדון תוסס ומלא חיות הגיח לאוויר עולם. במקביל עמלה על תפילות ומשאלות. מי כמוה ידע שאפשר, בכל גיל ולמרות מהלומות.
אפשר לחלום וניתן להגשים:
אני אוסף לי חלומות
מכל הבא ליד
עוטף אותם בזוג גלימות
שומר אחד אחד…
אכן, צודק האיש, תאבת חיים הינה, ולא אחת היא פוסעת מול שמיים תכולים בהירים כשחיוך גדול על שפתותיה.
אולם כדרכם של חיים לעיתים העננים נופלים,
"כבדים ממים ומקור החלומות נוזלים…"
תחושת השחרור שלה אינה מושלמת.
כאש בעצמיה בוער בה הדחף להפיץ את עוללי חלומה בין הבריות. רק כך תהא הצדקה לספרים באים, שרבים מהם ממתינים במגרתה ורבים מקננים בנשמתה.
אי לכך היא מרימה מבט ומציעה את מרכולתה.
היא יודעת שספריה ראויים.
כל אימת שנקרים לפניה אנשים שמביעים שבחים ואהבה היא מתרוממת אל על ומתחייכת, אולם בקרבה ממשיך לקסוס אותו רצון… עוד ועוד…
הרפתקנית? אכן, יש בה מן העזוז הלזה.
כשפנתה אל האיש יפה העיניים לא היו בה תקוות גדולות. לעיתים עולה בידה להוריד את רף הציפיות ואז חסינה היא מפני האכזבה המאכלת.
שאלתו בעומדו מחוץ לדלת במדרחוב ההומה, בקושי היגיעה לאוזניה: לאיזה גיל זה מיועד?
היא נחפזה להציג בפניו את שלושתם, לבל תפלה ביניהם. הן כל אחד מהם ניחן בסגולות יחודיות לו.
כשהיביע את הסכמתו תמהה על רגליה, שניתרו כמו מאליהן שתיהן יחדיו, בליווי קריאת שמחה.
אכן, אור זרח בעיניו והתפשט כהילה על פני החדר.
ולפתע, הפלא ופלא, הפקידה שקודם משכה ידיה מן הספרים, הושיטה גם היא זרועה אל אחד מהם ואייתה לפניה את שמות נכדיה,
ושפתי האיש שניצב רוגש מילמלו אודות ילדה נוספת בת טיפוחיו… ועוד ספר חלומות מצא לו משפחה אומנת.
לחיצת היד הייתה רכה ועדינה, אך בתוכה הייתה גלומה תקווה…