כָּל הַלַּיְלָה כָּמַהּ לָהּ
יָדוֹ גִּשְּׁשָׁה לָהּ
תַּחַת שְׂמִיכָתָהּ
אֶל גּוּפָהּ הַשָּׂרוּעַ
קָפוּא…
רַק יָדָהּ זָעָה קִמְעָא 
דְּמוּמָה
עַל כַּפּוֹ הַתּוֹעָה…
לִבָּהּ לוֹ עֵר
דָּרוּךְ…
עומם…
עַל גַּב בַּחֲשֵׁכָה
עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת לִרְוָחָה
אֵיבָרֶיהָ מוּטָלִים ברפיון
טוֹבְעִים בְּלֵאוּת בַּמִּזְרוֹן 
חֵרְשִׁים לכאורה
לִתְחִנַּת אֶצְבְּעוֹתָיו…
נִתְחַרְדָה
כְּשֶׁלפתע אָסַף אֶת יָדיו
מִגּוּפָהּ הָאִלֵּם…
ורטט בעורה…

כבר נדמה שהרמץ כבה
כבר נדמה שהרמץ כבה
ובינינו מדבר וישימון
כבר נשכח המושג אהבה
ונדמו צלילי פעמון.
ולפתע אתה ממרחק
משגר לי מילת כיסופים
ואני קובייה של משחק
טורפת פתאום הקלפים.
פירורי אותיות לי תשליך
וגופי משתוחח ללקוט
וחוזר מחדש ההליך
של הדם ההולם ברקות.
אז שלהבת ניעורה לבעור
ואתה שוב ספון בלבבי
והחושך נמלט מן האור
וקולי שוב לוחש "אהובי".

חיבוק אחד קטן

חיבוק אחד קטן בלבד
אחד, ואני מסודרת
חיבוק קטן רציף לעד
קטנטן, ואני מאושרת.

כבר אמרו לפניי ואחריי יספרו
גדולים וקטנים בכל ארץ
ירקמו בלבבות או בקול יזמרו
בלחשים או אוליי במלוא מרץ

ואני הקטנה כמו כולם אייחל
פתקתי אל הכותל דוחקת
אחרוז בשירים או אפנה אל האל
בחיבוק אינסופי מסתפקת.

כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם

כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם, כַּמָּה טוֹב שֶׁפִּתְאוֹם
הַלֵּב מִתְמוֹגֵג לוֹ שָׂמֵחַ לִפְעֹם
וּמַגְבִּיר אֶת הַקֶּצֶב עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
וְצוֹבֵט אֶת עַצְמוֹ וּמַרְגִּישׁ מְאֹהָב.
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַז אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

לְחַיֵּךְ לֶחָלָל וְלִשְׁלֹף מִבִּפְנִים
זיכרון שֶׁשָּׁוֶה לָךְ רִבּוֹא מַטְמוֹנִים.
כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם וּבְלֹא כָּל סִבָּה
נִדְלַק בָּךְ הַמֶּתֶג – הִבְהוּב שֶׁל חִבָּה.
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַךְ אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

גּוֹאִים בָּךְ גַּלֵּי חֲמִימוּת נֶהֱדֶרֶת
ואַתּ כְּבָר יוֹדַעַת: אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת
וּסְתָם בְּלִי כְּלָלִים וּסְתָם לְלֹא חֹק
תָּנִיפִי יָדַיִם, תַּשְׁמִיעִי קוֹל צְחוֹק
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַךְ אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

בלי היגיון

בלי היגיון וללא שיקול דעת
ובכל זאת איני מפסיקה
אתה מצטמרר ואני לא נרתעת
ממרחק משגרים נשיקה.

צופן מופלא בקרבי מתפצח
גם בך המיקסם משלהב
כאשר תדרוך עוז ותהיה לי אורח
אין כמותך, אבירי, מאהב.

-את, יקירה, -כך חזרת בלי הרף-
ראויה ליותר, בוודאי
אך אני מתאווה להיות לך טרף
מכורה לך איש עד בלי די.

בלי היגיון וללא שיקול דעת
אהוב – אמלמל בלחישה
גבר שלי – הן אני היודעת
נכספת לך פה אישה.

         מה בנים מחפשים

אמרת אלי בקצרה
והוספת ריפרוף בריסים
הן תדעי בוודאי, נערה
מה בנים באמת מחפשים.

ואני רק הגבהתי גבות
ושלחתי סימן שאלה
ותהיתי חשבתי רבות
מחדש בנקודת התחלה:

מה בנים מחפשים
באמת ובתמים?
האינם מנסים
לדקלם פתגמים?

האם אין הם טומנים
פרח דק ועדין
ושלושה פזמונים
בין שמיכה לסדין?

מה תרים הבנים
אצל עם הבנות?
האם לא מתקנים
הם זמירות ישנות?

אמור לי, חמוד
והסבר בפרוטרוט
רשום בעמוד
בפינה הערות
כי חשוב לי מאוד
להבין מה עושים
להשכיל וללמוד
מה בנים מחפשים…

והיקשבת וחייכת חברה
וסברת שכדאי לנסות
וקרצת וביקשת הבהרה
מה בנות בבנים מחפשות?

     אכזבה

אהבה את הקול שהמתיק באוזניה
שמחה במילים שגם לו יקרות
נתנה יהבה אל האור לפניה
אמרה אל ליבה: זה יכול לי לקרות.

דבקה אל גבו והרוח לוטפת
חייכה אל עיניו וחיפשה שם תקווה
חשבה הוא אהוב והייתה מרחפת
רצתה כדרכה להכריז אהבה.

קידמה יום חדש ברפרוף של ברכה
ציפתה תגובתו וליבה השתוקק
ניסתה בבדיחות, נדהמה כשדחה
מפרש דוגיתה מכווץ השתתק.

חשרת עננים את יומה האפירה
היה חיוכה סגרירי וכבוי
היכן הוא האיש שחשבה שהיכירה
איה הוא הרגש, היכן הוא חבוי.

אזרה כוחותיה ניתקה מהעצב
הרחיקה נפשה ממיקסם ובדיות
לא איש תעתועים לה יכתיב את הקצב
הקיצה אל שחר נטול אשליות.

       לא מובן מאליו

שום דבר, אבל שום דבר
איננו בהיר ומובן מאליו.
איננו ברור כמו עמק או הר
איננו מוחלט כמו עיגול או כמו קו.

לא,
למרות הזמן בתרמיל שעל גב
נושא שבועות וימים ערב רב
תמיד מחדש  מתענגת כל כך
לחוש מקרוב בעורו חם ורך.

לא,
כשאפילו טרוד בשיחת עסקים
לא יקהה בך כמלוא הנימה ויסכים
לסיור אצבעות רוחפות על גופו
למטר נישוקים החולף במעופו.

לא,
כשלבו אינו גס לא יוצא מכליו
כשקורי כיסופים את שולחת אליו
בפרצי אהבה שאינם בך כלים
הוא מכיל ברצון לא יוצא מכלים.

כרגיל הוא שותק אך ניאות להקשיב
בגביע שפתייך נפשו הוא משיב
ואת מתמוגגת אלייך שואבת
מתת מקסמים מהאיש שאוהבת

יודעת היטב, לא מובן מאליו
עימו לטפס שוב שלב עוד שלב
ושוב מפכים בך שירי אהבה
שירי תימהון על אדם וחוה.

יוֹם יָבוֹא לִכְשֶׁתַּבְשִׁיל
מַעֲטֶה הַסּוֹד תַּפְשִׁיל
תְּגַלֶה קְבַל-עַם עוֹלָם
קוֹל לִבָּהּ הַנֶּאֱלָם.
גְּבִינִים מִסָּבִיב שָׁם יַגְבִּיהוּ
יִתְהוּ מָה אֵרַע לָהּ וּמִיהוּ
הַכָּךְ תִּתְנַהֵל לָהּ עַלְמָה
בִּכְסוּת אִצְטְלָה שֶׁל חָכְמָה?
מֵחֵיק חֲרוּזִים קְטַנְטַנִּים
יָנֵצּוּ פִּתְאוֹם עַל פָּנִים
גִּצֵּי אַהֲבָה לוֹהֲבִים
רוֹשְׁפִים נִיצוֹצוֹת אֲהָבִים?!
יִתְהוּ יִתְמְהוּ אִם הָיָה
אָהוּב של מַמָּשׁ אוֹ בְּדָיָה?!
הֶהָגְתָה מִמּוֹחָהּ הַקּוֹדֵחַ
אַבִּיר חֲלוֹמוֹת אוֹ אוֹרֵחַ?!
…תִּתְחַיֵּךְ בְּחֻצְפַּת נַעֲרָה
תְּעַרְטֵל וְתִפְרַע שְׂעָרָהּ
וְגִרְגּוּר וְהֶמְיָה שֶׁל יוֹנִים
יַהַפְכוּ לְמִזְמוּז רְנָנִים…
אָז יָטִיחוּ בִּקֹּרֶת לוֹבְשֵׁי הַמַּדִּים
בַּגְּבֶרֶת הַזֹּאת לְמִסְפַּר נְכָדִים…
אַךְ אוּלַי בַּחֲשַׁאי גַּם זִקְנֵי הָעֵדָה
יָחוּשׁוּ דְּקִירָה שֶׁל קִנְאָה וְחֶמְדָּה
כִּי מִי לֹא הִצְפִּין בִּקְרָבָיו גַּם תִּקְוָה
לִבְרַק אֲהָבוֹת וְאֵשׁ תַּאֲוָה???!!!

וכשהאוויר היה נרעש
ומתפוצץ כאילו קץ
והרעם מתגלגל
איימתני
הייתי
אליך מתגלגלת
טומנת ראשי בחזך
מאזינה להלמות לבבך
וכשבחוץ זועמות הרוחות
היו זרועותיך סביבי ניכרכות
והייתי מתכרבלת
נינוחה
ואיני בטוחה
אם הייתי אומרת
עד כמה אני מאושרת
אבל בעיניים עצומות
הייתי מרחפת
ומצמדת גופי אל גופך
ומלפפת
את רגליי סביבך.
וכשבחוץ סערה
הייתה בפנים נהרה
ובמטה קסמי ניצוח
כל רעמי העולם
והברקים
וכל הרוח
היו מתנגנים לנו
מכים ומהדהדים
ומריצים דם בעורקים
והיית כולך שלי
ואני כולי רק שלך

לא, אינני באושר מוצפת
איני במרומים מרחפת
אך בכל זאת עודני שמחה
פגישה במפתיע בוטלה
עוגייה מיותרת חוסלה
ואני התנחמתי בך
סוף שבוע מאוד מיוחל
לבלות בו אני לא אוכל
למרות שהייתי רוצה
האיש שנפשי כה שואלת
נד לקראתי כמטוטלת
אך נתקל במחסום בלי מוצא
נכון, לא שבעתי רוב נחת
ובכל זאת איני מצוברחת
וזה באמת החשוב
השמש הרי היא זורחת
ואני לעצמי די מוצלחת
והאיש האהוב שוב ישוב.

כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם, כַּמָּה טוֹב שֶׁפִּתְאוֹם
הַלֵּב מִתְמוֹגֵג לוֹ שָׂמֵחַ לִפְעֹם
וּמַגְבִּיר אֶת הַקֶּצֶב עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
וְצוֹבֵט אֶת עַצְמוֹ וּמַרְגִּישׁ מְאֹהָב.
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַז אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

לְחַיֵּךְ לֶחָלָל וְלִשְׁלֹף מִבִּפְנִים
זיכרון שֶׁשָּׁוֶה לָךְ רִבּוֹא מַטְמוֹנִים.
כַּמָּה טוֹב שֶׁכָּךְ סְתָם וּבְלֹא כָּל סִבָּה
נִדְלַק בָּךְ הַמֶּתֶג – הִבְהוּב שֶׁל חִבָּה.
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַךְ אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

גּוֹאִים בָּךְ גַּלֵּי חֲמִימוּת נֶהֱדֶרֶת
ואַתּ כְּבָר יוֹדַעַת: אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת
וּסְתָם בְּלִי כְּלָלִים וּסְתָם לְלֹא חֹק
תָּנִיפִי יָדַיִם, תַּשְׁמִיעִי קוֹל צְחוֹק
וְלֹא כִּי צְרִיכָה אַתּ, וְאֵין זוֹ חוֹבָה
אַךְ אַתּ לָעוֹלָם תְּשַׁדְּרִי אַהֲבָה.

עליזה  בת להורים ניצולי שואה. ילדת הסנדוויץ’ ילידת פתח תקווה, בין אחות בכירה לאח צעיר. תלמידה מצטיינת, בעיקר בכתיבה. המחנכת מכיתה ו’ מצהירה גם היום על ציפיות גדולות שהיו למורים ממנה. נישאה מיד לאחר הצבא לבחור עפולאי אברהם ולד, כששניהם בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה בביולוגיה. משפחה ישראלית טיפוסית: שני הדודים היחידים שעלו ארצה טרם מלחמת העולם השנייה נהרגו: האחד בהפצצת מטוס איטלקי על חיפה ב1941 והשני בקרבות ג’ינין ב1948. בנה הבכור נולד חודשים ספורים אחרי נפילת גיסה היחיד רענן במלחמת יום הכיפורים ונקרא על שמו. בעלה חש חובה נפשית להתנדב לצבא ולשרת בסיני אחרי נפילת אחיו.בנה השני נושא את שם חברו לצנחנים של רענן שהיה בן יחיד ונהרג באותה מלחמה. לימדה ביולוגיה בחטיבה העליונה תוך כדי השלמת תואר שני וגידול הילדים (גם הבן השלישי והרביעי נולדו בינתיים). בשנות התשעים השתלבה בהנחלת לשון לעלייה מחבר המדינות. נסעה לשליחות קצרה לאוקראינה והחלה לרכוש את השפה הרוסית, כשהיא ממשיכה בלימודי הרוסית ועריכה לשונית. כל הזמן כתבה לאירועים משפחתיים וחברתיים וגם שירים למגירה. עם הפיכתה לסבתא נוספו שירים מחוויות הנכדים, רובם עדיין לא מוקמו בספרים. כששבה יום אחד מתוסכלת מגן הילדים כשהנכד שלה שלא הוכן מראש לבואה ״רוצה את אימא״, היציע לה בעלה להעלות זאת על הכתב. היא תיבלה בקצת דמיון וידעה שזה הספר הראשון שהיא חפצה להוציא לאור. היא הראתה זאת לאנשים רבים המקורבים לספרות וכולם החרו החזיקו שאכן זה ראוי להתפרסם. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה עוז ונכנסה לפרויקט היקר של הוצאת ספר בהוצאת צמרת. את עיקר השיווק עשתה במו ידיה, כשהיא מכתתת רגליה אפילו בחוף הים ומוכרת. היא זכתה לשבחים רבים של הורים, סבים וילדים והדפיסה מהדורה שנייה. עם הספר הראשון התחזק תיאבונה להוצאת ספרים נוספים. בספר השני שעוסק בעלילות ילד מלא חיים ושובב, נוספה אפשרות סריקה המאפשרת לקורא להאזין לטקסט שהיא הקליטה באולפן- הקלטות בקולה. בספר השלישי שיבצה תשעה שירים העוסקים בחלומות ומשאלות של ילדים שונים במצבים שונים. פה התגלתה כימיה מופלאה עם המאיירת הרגישה והמוכשרת שלה, מיכל רון ועימה היא רוצה להמשיך בספר הרביעי שלה שיהיה ספר בנות. חלק מהשירים שאובים ממש מהחוויות האישיות שלה כילדה, כמו למשל השיר על חברות לתמיד, שמשקף את תחושתה כששתי חברות נפש היו פונות לחברתה רק כשהיו ״ברוגז״. גם בספר העתידי שלה יופיעו למשל שני שירים אישיים של אחיות, שכל אחד מהם מנקודת ראות של אחות אחרת. כשבעלה נפטר ממחלה קשה רוויית סבל דחפו אותה בניה לטייל בעולם. הם היו מושכים אותה אליהם והיא ידעה שאחרי זמן קצר תיפרד מהם בדחיפות ורחימו לטיול עצמאי בגפה. כך טיילה כמעט שלושה חודשים בהודו, אישה בראשית העשור השביעי של חייה, וזה לא היה קל. היא ראתה אתגר בהתנהלות של תרמילאית, לא עם נהג צמוד ומדריך צמוד ובתי מלון, אלא התאכסנה בגסטהאוסים פשוטים לא ממוזגים, שמאוורר ושירותים צמודים סיפקו אותה, ולפעמים אפילו תנאים בסיסיים אלה נעדרו, והיא שמחה שהצליחה לשרוד גם כשהיה עליה לצאת באמצע הלילה אל השירותים מחוץ לביקתה. היא באה במגע עם המקומיים ברחוב, באוטובוסים מקומיים וצפופים, במחלקות פשוטות של רכבות מזוהמות כשהיא ישנה ברכבת לילה לעיתים בקומה האמצעית, בה אפילו אי אפשר לשבת בזקיפות, כשילד בקומה השלישית מקיא ונכים זוחלים על הריצפה, בקרונות שהיא לפעמים הזרה היחידה, שנתפסת על ידי ההודים המקומיים כעב״ם שצנח משמיים. היא נהנתה ממזון בדוכני רחוב בתנאי שהאוכל עבר בישול על אש שהשמידה את החיידקים. היא בנתה לעצמה את המסלול תוך כדי שאיבת המלצות מספר המסע הלונלי פלנט וממטיילים בדרך. היא הצטרפה למספר ימים לאשראם של גורו אישה אמאריטה המחבקת, כשהיא מגיעה לשם במסלול השייט היפה של הבקוורד. היא כיוונה פניה מהדרום צפונה (כי ידעה שאין זה מושלם לטייל בהודו בלי ג׳אייפור ואודאיפור ודאראמסאלה) כשהיא מבלה ארבעה לילות רצופים ברכבות… הבנים שלה טפחו על שכמה: אימא, אם שרדת את הודו, שום דבר לא יעמוד בדרכך. היא ערכה טיולים ממושכים גם לתאילנד, קמבודיה ולאוס, כשהיא עוברת חוויה קשה כשתוך כדי רכיבה על אופניים חוטפים רוכבי אופנוע את תיקה המכיל את הסמארטפון החיוני. גם בסין היא טיילה באופן עצמאי טיול ארוך ושם שמחה ב״שידרוג״ שהיא גם מתאכסנת בחדרים המכילים מספר מטיילים גם במיטות קומתיים. בת להורים ניצולי שואה. ילדת הסנדוויץ’ ילידת פתח תקווה, בין אחות בכירה לאח צעיר. תלמידה מצטיינת, בעיקר בכתיבה. המחנכת מכיתה ו’ מצהירה גם היום על ציפיות גדולות שהיו למורים ממנה. נישאה מיד לאחר הצבא לבחור עפולאי אברהם ולד, כששניהם בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה בביולוגיה. משפחה ישראלית טיפוסית: שני הדודים היחידים שעלו ארצה טרם מלחמת העולם השנייה נהרגו: האחד בהפצצת מטוס איטלקי על חיפה ב1941 והשני בקרבות ג’ינין ב1948. בנה הבכור נולד חודשים ספורים אחרי נפילת גיסה היחיד רענן במלחמת יום הכיפורים ונקרא על שמו. בעלה חש חובה נפשית להתנדב לצבא ולשרת בסיני אחרי נפילת אחיו.בנה השני נושא את שם חברו לצנחנים של רענן שהיה בן יחיד ונהרג באותה מלחמה. לימדה ביולוגיה בחטיבה העליונה תוך כדי השלמת תואר שני וגידול הילדים (גם הבן השלישי והרביעי נולדו בינתיים). בשנות התשעים השתלבה בהנחלת לשון לעלייה מחבר המדינות. נסעה לשליחות קצרה לאוקראינה והחלה לרכוש את השפה הרוסית, כשהיא ממשיכה בלימודי הרוסית ועריכה לשונית. כל הזמן כתבה לאירועים משפחתיים וחברתיים וגם שירים למגירה. עם הפיכתה לסבתא נוספו שירים מחוויות הנכדים, רובם עדיין לא מוקמו בספרים. כששבה יום אחד מתוסכלת מגן הילדים כשהנכד שלה שלא הוכן מראש לבואה ״רוצה את אימא״, היציע לה בעלה להעלות זאת על הכתב. היא תיבלה בקצת דמיון וידעה שזה הספר הראשון שהיא חפצה להוציא לאור. היא הראתה זאת לאנשים רבים המקורבים לספרות וכולם החרו החזיקו שאכן זה ראוי להתפרסם. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה עוז ונכנסה לפרויקט היקר של הוצאת ספר בהוצאת צמרת. את עיקר השיווק עשתה במו ידיה, כשהיא מכתתת רגליה אפילו בחוף הים ומוכרת. היא זכתה לשבחים רבים של הורים, סבים וילדים והדפיסה מהדורה שנייה. עם הספר הראשון התחזק תיאבונה להוצאת ספרים נוספים. בספר השני שעוסק בעלילות ילד מלא חיים ושובב, נוספה אפשרות סריקה המאפשרת לקורא להאזין לטקסט שהיא הקליטה באולפן- הקלטות בקולה. בספר השלישי שיבצה תשעה שירים העוסקים בחלומות ומשאלות של ילדים שונים במצבים שונים. פה התגלתה כימיה מופלאה עם המאיירת הרגישה והמוכשרת שלה, מיכל רון ועימה היא רוצה להמשיך בספר הרביעי שלה שיהיה ספר בנות. חלק מהשירים שאובים ממש מהחוויות האישיות שלה כילדה, כמו למשל השיר על חברות לתמיד, שמשקף את תחושתה כששתי חברות נפש היו פונות לחברתה רק כשהיו ״ברוגז״. גם בספר העתידי שלה יופיעו למשל שני שירים אישיים של אחיות, שכל אחד מהם מנקודת ראות של אחות אחרת. כשבעלה נפטר ממחלה קשה רוויית סבל דחפו אותה בניה לטייל בעולם. הם היו מושכים אותה אליהם והיא ידעה שאחרי זמן קצר תיפרד מהם בדחיפות ורחימו לטיול עצמאי בגפה. כך טיילה כמעט שלושה חודשים בהודו, אישה בראשית העשור השביעי של חייה, וזה לא היה קל. היא ראתה אתגר בהתנהלות של תרמילאית, לא עם נהג צמוד ומדריך צמוד ובתי מלון, אלא התאכסנה בגסטהאוסים פשוטים לא ממוזגים, שמאוורר ושירותים צמודים סיפקו אותה, ולפעמים אפילו תנאים בסיסיים אלה נעדרו, והיא שמחה שהצליחה לשרוד גם כשהיה עליה לצאת באמצע הלילה אל השירותים מחוץ לביקתה. היא באה במגע עם המקומיים ברחוב, באוטובוסים מקומיים וצפופים, במחלקות פשוטות של רכבות מזוהמות כשהיא ישנה ברכבת לילה לעיתים בקומה האמצעית, בה אפילו אי אפשר לשבת בזקיפות, כשילד בקומה השלישית מקיא ונכים זוחלים על הריצפה, בקרונות שהיא לפעמים הזרה היחידה, שנתפסת על ידי ההודים המקומיים כעב״ם שצנח משמיים. היא נהנתה ממזון בדוכני רחוב בתנאי שהאוכל עבר בישול על אש שהשמידה את החיידקים. היא בנתה לעצמה את המסלול תוך כדי שאיבת המלצות מספר המסע הלונלי פלנט וממטיילים בדרך. היא הצטרפה למספר ימים לאשראם של גורו אישה אמאריטה המחבקת, כשהיא מגיעה לשם במסלול השייט היפה של הבקוורד. היא כיוונה פניה מהדרום צפונה (כי ידעה שאין זה מושלם לטייל בהודו בלי ג׳אייפור ואודאיפור ודאראמסאלה) כשהיא מבלה ארבעה לילות רצופים ברכבות… הבנים שלה טפחו על שכמה: אימא, אם שרדת את הודו, שום דבר לא יעמוד בדרכך. היא ערכה טיולים ממושכים גם לתאילנד, קמבודיה ולאוס, כשהיא עוברת חוויה קשה כשתוך כדי רכיבה על אופניים חוטפים רוכבי אופנוע את תיקה המכיל את הסמארטפון החיוני. גם בסין היא טיילה באופן עצמאי טיול ארוך ושם שמחה ב״שידרוג״ שהיא גם מתאכסנת בחדרים המכילים מספר מטיילים גם במיטות קומתיים. בת להורים ניצולי שואה. ילדת הסנדוויץ’ ילידת פתח תקווה, בין אחות בכירה לאח צעיר. תלמידה מצטיינת, בעיקר בכתיבה. המחנכת מכיתה ו’ מצהירה גם היום על ציפיות גדולות שהיו למורים ממנה. נישאה מיד לאחר הצבא לבחור עפולאי אברהם ולד, כששניהם בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה בביולוגיה. משפחה ישראלית טיפוסית: שני הדודים היחידים שעלו ארצה טרם מלחמת העולם השנייה נהרגו: האחד בהפצצת מטוס איטלקי על חיפה ב1941 והשני בקרבות ג’ינין ב1948. בנה הבכור נולד חודשים ספורים אחרי נפילת גיסה היחיד רענן במלחמת יום הכיפורים ונקרא על שמו. בעלה חש חובה נפשית להתנדב לצבא ולשרת בסיני אחרי נפילת אחיו.בנה השני נושא את שם חברו לצנחנים של רענן שהיה בן יחיד ונהרג באותה מלחמה. לימדה ביולוגיה בחטיבה העליונה תוך כדי השלמת תואר שני וגידול הילדים (גם הבן השלישי והרביעי נולדו בינתיים). בשנות התשעים השתלבה בהנחלת לשון לעלייה מחבר המדינות. נסעה לשליחות קצרה לאוקראינה והחלה לרכוש את השפה הרוסית, כשהיא ממשיכה בלימודי הרוסית ועריכה לשונית. כל הזמן כתבה לאירועים משפחתיים וחברתיים וגם שירים למגירה. עם הפיכתה לסבתא נוספו שירים מחוויות הנכדים, רובם עדיין לא מוקמו בספרים. כששבה יום אחד מתוסכלת מגן הילדים כשהנכד שלה שלא הוכן מראש לבואה ״רוצה את אימא״, היציע לה בעלה להעלות זאת על הכתב. היא תיבלה בקצת דמיון וידעה שזה הספר הראשון שהיא חפצה להוציא לאור. היא הראתה זאת לאנשים רבים המקורבים לספרות וכולם החרו החזיקו שאכן זה ראוי להתפרסם. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה עוז ונכנסה לפרויקט היקר של הוצאת ספר בהוצאת צמרת. את עיקר השיווק עשתה במו ידיה, כשהיא מכתתת רגליה אפילו בחוף הים ומוכרת. היא זכתה לשבחים רבים של הורים, סבים וילדים והדפיסה מהדורה שנייה. עם הספר הראשון התחזק תיאבונה להוצאת ספרים נוספים. בספר השני שעוסק בעלילות ילד מלא חיים ושובב, נוספה אפשרות סריקה המאפשרת לקורא להאזין לטקסט שהיא הקליטה באולפן- הקלטות בקולה. בספר השלישי שיבצה תשעה שירים העוסקים בחלומות ומשאלות של ילדים שונים במצבים שונים. פה התגלתה כימיה מופלאה עם המאיירת הרגישה והמוכשרת שלה, מיכל רון ועימה היא רוצה להמשיך בספר הרביעי שלה שיהיה ספר בנות. חלק מהשירים שאובים ממש מהחוויות האישיות שלה כילדה, כמו למשל השיר על חברות לתמיד, שמשקף את תחושתה כששתי חברות נפש היו פונות לחברתה רק כשהיו ״ברוגז״. גם בספר העתידי שלה יופיעו למשל שני שירים אישיים של אחיות, שכל אחד מהם מנקודת ראות של אחות אחרת. כשבעלה נפטר ממחלה קשה רוויית סבל דחפו אותה בניה לטייל בעולם. הם היו מושכים אותה אליהם והיא ידעה שאחרי זמן קצר תיפרד מהם בדחיפות ורחימו לטיול עצמאי בגפה. כך טיילה כמעט שלושה חודשים בהודו, אישה בראשית העשור השביעי של חייה, וזה לא היה קל. היא ראתה אתגר בהתנהלות של תרמילאית, לא עם נהג צמוד ומדריך צמוד ובתי מלון, אלא התאכסנה בגסטהאוסים פשוטים לא ממוזגים, שמאוורר ושירותים צמודים סיפקו אותה, ולפעמים אפילו תנאים בסיסיים אלה נעדרו, והיא שמחה שהצליחה לשרוד גם כשהיה עליה לצאת באמצע הלילה אל השירותים מחוץ לביקתה. היא באה במגע עם המקומיים ברחוב, באוטובוסים מקומיים וצפופים, במחלקות פשוטות של רכבות מזוהמות כשהיא ישנה ברכבת לילה לעיתים בקומה האמצעית, בה אפילו אי אפשר לשבת בזקיפות, כשילד בקומה השלישית מקיא ונכים זוחלים על הריצפה, בקרונות שהיא לפעמים הזרה היחידה, שנתפסת על ידי ההודים המקומיים כעב״ם שצנח משמיים. היא נהנתה ממזון בדוכני רחוב בתנאי שהאוכל עבר בישול על אש שהשמידה את החיידקים. היא בנתה לעצמה את המסלול תוך כדי שאיבת המלצות מספר המסע הלונלי פלנט וממטיילים בדרך. היא הצטרפה למספר ימים לאשראם ש

אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת תְּמִימִים וּמֵאָז
קַשְּתּוֹתֵינוּ דָרַכְנוּ אִישׁ אִישׁ
בִּמְחוֹזוֹת תֵּבֵל שׁוֹנִים
יָרִינוּ אִישׁ אִישׁ אֶת חִצָּיו
אֶל לֵב מַטָּרוֹת שׁוֹנוֹת,
בִּיעָדִים,
וַאֲנָשִׁים שׁוֹנִים
הָיוּ לָנוּ עֵדִים
לִשֹמָחוֹת, לַהֲנָאוֹת,
לְחִיּוּכִים…
וְלֹא נִקְּרוּ עֵדִים
לַחֲלוֹמוֹת מְאֻחִים
רָזִים…
עַזִּים…
גְּנוּזִים…
אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת תְּמִימִים וּמֵאָז
הִטַּלְטְלוּ קוּרִים דַּקִּים סְמוּיִים
בֶּחָלָל
וְלֹא מָצְאוּ מַאֲחָז
וְלִפְרַקִים,
בְּאִישׁוֹן לַיְלָה
מְצִיצִים בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
אִישׁ אִישׁ
עַל יְצוּעוֹ הַרְחֵק
תְּמֵהִים לְתַעֲצוּמוֹת
קוּר הַזִּכְרוֹנוֹת
הָרוֹטֵט
וּמַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי מֻסְבָּר
בָּקַע אֲחוּז תְּזָזִית
בְּאַחַת
וְהָזָה,
לְעִתִּים בִּתְשׁוּקָה
כֹּה עַזָּה
לְעִתִּים חֲנוּקָה
מְבֹעָת.
אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת תְּמִימִים
וְרִחוּק
מְחֹרְרֵי שְׁתִיקוֹת
וְאִפּוּק
וּנְשִׁיקוֹת רַכּוּת
וְרַעַד נַחְשׁוֹלִים תּוֹעִים,
וּלְעִתִּים אֵי בָּזֶה בְּחַבְלֵי אֶרֶץ
בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַנִּתּוּק
הִשְׁתַּלֵּחַ לוֹ פֶּרֶץ
גַּעְגּוּעִים.