בוקר טוב לידידי, שמציאות היומיום הדלה ושוחקת הרחיקתהו תק פרסאות מהדר פסגות ושכשוך פלגי מים רעננים, ולבבו הכמה נישדף.
ובכל זאת מתחת למעטפת הנוקשה והניחרת מפעם בו ניצוץ טמיר וזיק של לחלוחית, ובעמל רב עולה בידו לדלות מילים חתומות בנשיקה אל אישה אחת קטנה ורחוקה, המשרכת דרכיה באפיקים יבשים כשציקלונה המרופט משווע לאגל מים חיים…
בחולצה לבנה וצווארון
לכבודי
התייצבת על סף ברון
לכבודי
ואני עיניים פערתי
שלום…
ידיים פכרתי
איך היגעת הלום?
והערתי
מה פתאום?
שאלתי- אמרת
הן כתוב
השבת לי- חזרת
בחיוב.
ואני מבט סובבתי
לאורחות
השעות חשבתי
לא נוחות
והיגשתי התיקרובת
בלי לחייך
אין אונים
איך
אבחש בתערובת?
והחמצתי פנים.
כן , לבשת חולצה מגוהצת
לכבודי
ולא הייתי לך עולצת
אך כשהלכת
הערתי
ומילה טובה אמרתי
ופתע כמכת חרב
ירית: את מתנשאת
ואני עיני פערתי
ולא יכולתי לשאת
ובמהלך תרחישי חולין מסיחי הדעת
איני מבינה מדוע נצבט בי משהו
ואני חסרת מנוח ואחוזת תשוקה לגעת
ובתום יום אתה צץ בי מאישהו
האתה הוא המישהו
אתה מושא החלומות?
אתה האיש שהוא
המטלטלני בין התנומות?
איני יודעת, יקר
איני מבינה מדוע
אך נישא הוא ההר
וצובט הגעגוע
יש איש המטפס על קירות
וצועק לי אהבות
ויש אישה הנחבלת בתקרות
ואוהבת בלי תקוות
ובדרך נוטפות מילים
ומחלחלות בחולות חרבים
ושני קווים מקבילים
כמיהת אוהבים
בוקר טוב לך, יקירי
הבטחת את אשר
רק יכולתי לפלל
ובמקום חיש למהר
ולהודות לאל
באנחת רווחה,
אנוכי בדמי הליל
לא הרפיתי
ולא נתתי מנוחה.
מתחת לשמיכה
טרם נגוהות זריחה
מלחשת לך סליחה.
נשיקות לך איש
שרכש לו נחלה
בלב אישה,
שנהה אחריך.
וזו האישה ביקשה
לך לכתוב
רק טוב
להתכרבל בזרועותיך
ופשוט לאהוב.
יושב לו איש ואצבעו מקלדת
לא ינוח לא ישקוט
חופר נושא או הווייה מיוחדת
מלקט מילה ואות
עולמו מילים אפוף
ומתוכן הוא מתבונן
וזוג כנפיים לו לעוף
נדמה לו קרקע אין.
והוא טורח ועמל
על הגיגי שיריו
נושא תפילות גם אל האל
כמה שיאהב
וכשהמען משתהה
ולא מגיב היטב
האיש בעצב בו בוהה
ומתבטא בכאב.
לא. אין נביא פה בעירו
אך יש ברוך השם
קוראים מרבים במחירו
וזה כבר מנחם.
אדון יקר יש עוד פכים
בימות חולין וחג
ולא תמיד פה נזקקים
לקפוץ מעל הגג
כן יש לך הרבה לתת
ולבבך יוצר
אך אם מרבה מאוד העט
אולי הוא קצת יותר.
וכמובן בכל הגיג
המשורר מדגיש
שרק דמיון עטו מציג
ולא כיוון לאיש.
ושוב כשכמעט אחרי
ושעת חצות
כבר ננטשה לאנחה
ואנוכי לאה הרי
מסיטה המחיצות
למצולות השכחה,
דולק לו רפרף
שחור כנף
מתדפק על עפעפיי
הולך ושב
כמעט בכוח
כבר עכשיו?
לפתוח!!!
ותהייה במחושיו
מטילה צללים
והיכן הן המילים ?
כבויות?
דהויות?
או רק מנומנמות
וכבר קמות?
הרי כל כך
נכספת
אליו
לרקום
משאת חלום …
נסחפת
עדיו נוהה
שותקת כמיהה…
מה תרגיש איש?
הגם בלבבך טורד?
האם הינך חרד?
האם תחפוץ
לאסוף אותי לך?
אל חזך ללחוץ
כמו ברכה?
האם נשוב
אהוב?
נחרוש יחדיו
חזה אל גב
נסקל אבני מכשול
נזרע…נשתול…
נרשה לאהבה למשול?
ידיד לי ורע
נבון ויודע
מושך במקלדת סופרים
והריהו מעלה תרחישים
מעולמם של אנשים
ומעטר עיטורים
וקושר רימונים
וחיבה לו נודעת
ותדיר היא מושמעת
אל עלמה די בכירה
לא צעירה אך די זעירה
בהחלט רבת שנים
אך אינה קוטלת קנים
אך לא נורא
כי מלגו ומלבר
ירעם ההר
הן עסקינן בתכנים
והוא מלביש לה כתרים
ועושה לה מנגינות
על נהרות והרים
ובסתרי גאיות
והוא רומז לה נסתרות
וטוען כי לא נפלא מנו
וטומן לה אוצרות
וכביכול אין לו
לא דרישות לא מענות
ובכל זאת קול ענות
ואין מדון ואין ריב
רק שתצליל ותגיב
ןתו לא ואין דורש
כי יש שלהבת ויש אש
והוא הרי בדקותיים
יכביר רינות עד שמיים
הן זה סודה של אהבה
בין בן אנוש לבת חווה.
למרות שמאוחר
ועפעפי נעצמים
ימתין לי עטי השוקק
יכחכח בגרונו ויטיל
כובד משקלו
במרחב הפתוח.
יחפור גומה ועוד גומה
ויטמון זרעי מילים
לא הרבה הבטחת
לא גדולות ונצורות
אולם גם במועטות
השדופות, הפשוטות
לא עמדת.
אתה פחדת.
ואני בפרץ גחמה
חוררתי בחומה
ומן הסתם למרות המועקה
הגבת פתע תוך דקה
כי לא נותר לך אלא
לשבור שתיקה.
והתקשרת…
וכששאלתי
שמעתי מעבר לקו
את האימה
ושתקתי לדממה
ולא ידעתי אם אתה עדיין
וכשסוף סוף שמעתיך מן האיין
נתמלטה מאמתחתי
גם אנחתי
בקול ענות חלושה
בלחישה
רפה
בקעה לך מן השפה
מילה אחת, היא כן,
בלי להרחיב
ואני
בלי להתבונן סביב
בלי לקחת חלק
זיכיתי אותך אהוב
שוב
בקול שקט
בלא שלהבת
כי בכל זאת
אני אוהבת
וכאילו לא ידעתי
ואיך ניסית להסתיר
כי לא, לעולם לא איתי
ואותה כלל לא אכיר…
וכמה צדק הביטוי
עזה כמוות וצורבת
וכמה צובט בכל עיתוי
כי מי אני? אישה אוהבת
תדיר נטושה, תדיר נעזבת
שכל מה שיש לה ומה שהיה
הוא חלקיק כה קטנטן של אשלייה
