כתבים והגיגים

ללא גבולות, יקר

ברחובות נשירה

בלי רע בלי מכר

ללא שאמפיין או בירה.

קולנו משתלב

במנגינה ביחד

פותח את הלב

אל הרוחות בלי פחד.

רוב ימיך הסתופפתם תחת

אותה קורת גג 

במשמרות 

והתחככתם בחפיפה

אומנם נטשה 

את הספינה

כמעט לטבוע

וגימגמה

את כינורה

וכשמניפה 

קשתה מעל 

בגאווה

בזה לצניעות וענווה

חייך גם אתה

בקורת רוח

כי אולי…

חלק לך ונחלה

אני שמחה, מתוק שלי

שמחה בשמחתך

אני שמחה יקר שלי

שאינני כורעת תחת

נטל הגעגועים.

אתה חי לך, איש

בעולם שלך

נסער ומטלטל,

אתה נושא בכל

מטלותיך

ומחוייבויותיך

ואתה נאבק

בחירוף שיניים

למען העולם שלך

העולם שבנית לך,

ואני בעולמי שלי.

ואם כי הייתי מוכנה

להידחק בין זרועותיך

ולהתמכר לחמימות

המוקרנת בין 

נקבוביות גופינו,

אם כי הייתי מזומנה

אפילו עתה באשמורת לילה

לעצום עפעפי 

חבוקה ומחבקת

ולחוש נשימתך

בין צלעותיי

בחזי שלי,

שלווה ורוגעת,

אינני גוועת

כשנשימות אלה

אינן אלא שאיפות,

יציר דמיון בלבד.

ואני שמחה על כך, יקירי.

שמחה שאני חיה

גם בלעדיך.

ואין זה דבר של מה בכך.

ונכון שאתה קונה לך

גם נחלה בלבבי

נחלה חפה מחובות ודמים,

ונכון שלעיתים

אני עורכת שם ביקורים

שקטים

חשאיים

ביחידות

ואולי אף מסעות קצרים

ואני אף מדמה אותך עימי,

שנינו תרמילאים

באותה יריעת אוהל,

ולכאורה יש לי אותך

וזה נחמד…

כי אין בכך כל חידוש

שהרי

חלק לא מבוטל מהווייתנו

הן נרקם בראשנו.

אני מאחלת לך, מתוק שלי,

מה שתחפץ

ומתבלת בנשיקות מרפרפות

כעש לילה, כבד כנפיים,

מושא דמיון שלי.

ולא, יקר שלי,

אין זו שירה.

אלה מילים קטנות, פועמות,

שאיני מנועה מאסוף

אל חיקי, מתוק שלי.

לילה טוב לך יקר,

שמחה בנצחונך.

ושוב למרות שמאוחר

למרות שעוד מעט מחר

לבי ניעור פתאום נזכר

באיש רחוק אבל יקר

ושוב אשאף, ראשי על כר

להעפיל אל הור ההר

ולבקש שוב שיאמר

שלבבו אינו עקר

גם כשהחורף בא וקר

והעולם קשה וזר

ןהוא יקשיב לי נעתר

אד יעלה מן הקטר

בנשף ליל כמעט מחר

יכמה אליי אהוב יקר.

איש שלי מתוק

אתה לי חלום מממש

קרוב כל כך רחוק

לבי לקראתך מתרגש

עורגת אליך נכספת

אותך להרגיש על ידי

זורה משאלות ונסחפת

פשוט שתהיה עימדי