כתבים והגיגים

כבר שבועיים שאינו כותב

הוא , שפרפרי שיריו

היו ניגרים

מבין אצבעותיו,

הוא שכה אהב

לחלוק למרחב

כל אשר חשב

וכל שחש

עמוק בלבב.

ןקהל מעריציו

עודנו ניצב

בחיל ורעדה

מול הור ההר

ומייחל

בקול דממה דקה

לשבירת השתיקה

אולי בזעקה

חנוקה.

נשמות תאומות

חזרת והזכרת

איך התפעלתי:

ככל שכתבנו מילים יותר

הלך המרחק והתקצר

נשמות תאומות…

ולא ידעתי, יקירי,

שנשמה היא המון

כמו מתת כמו פרחים

כמו

צלצול פעמון

אך לא הכול

שנשמה היא רוח

חסרת קול

וכשאתה שוכח

שלנשמה אין ריח

אינה חובקת

אינה מנשקת

אתה מבין פתאום

אז מה?

נפש תאומה

לנשמה אין קומה

ואין קרחת

וגם אם היא דומה

והיא מוצלחת

לא תשכיל לקחת

נחת

וכבר בשיחה

אם הקול לא ערב

הלב מתכווץ לא אוהב

וכשאתה מתייצב

על הסף כאורח

אני מרגישה מסביב

את הריח

אתה מחוייך ושמח

אך אצלי משהו מתאנח

אולי עם נשמה נחמד

בסוף שבוע אינך לבד

וזה חשוב

אך לנשמה אינך נצמד

על הסדין כגוף אחד

אינך אהוב

ואם אתה אדם

ואני הנני חוה

שנינו בשר ודם

ולמרבה האכזבה

עם נשמה אינך עושה

אהבה

יש רגעים, ודווקא כשכבר ממש אין לך רגע פנוי, שלבך נגדש לפתע ואת חייבת לשפוך אהבה,

ולמרות ששעת חצות כבר מזמן משתייכת להסטוריה, למרות שעפעפיך טרוטים,

למרות שמניין השעות שאת מחשבת עד לצעידת הבוקר הכייפית לאורך החוף, ממש בדפיציט, אינך יכולה שלא לשלוח לקורבן המסרונים הרדום שלך איזשהו מסרון ממחסן עודפי נשיקותיך, איזושהי חליפת אהבות חמימה, ולפחות את מנחמת את מצפונך הכמעט מיוסר בגין ההטרדה שאת שופעת,

באותה הנחה הקרובה לוודאית, שהלז נערך כנגד המיתקפה שלך בביצורי השתקה איתנים, שיניחו לתאוותיו לזרום בלי הפרעה בחלומותיו.

ואז, בעוד את ישובה בקצה עכוזך על המיטה, עדיין לחוצה בבגדייך, את מקלידה, כמעט באל כורחך, והאותיות נרשמות כמו מעליהן:

אני מתגעגעת אליך, אהוב. ותעטרי בלבבות.

ובבוקר, אחרי מספר יקיצות לילה קצרצרות בודקות, כשלא תגלי את התלהבותו, תכרסם בך החרטה על נדיבות ליבך המבוזבזת.

ושוב חצות, אהוב

אמרתי, לא הפעם

הבטחתי לא לשוב

פן תדמה הרעם

יודעת כי תחפוץ

כמוני גם אתה

חושש חלום לנתוץ

פוחד מהנחתה.

הזמן חולף בריק

גופינו נכספים

והכיסוף מעיק

קלפינו נטרפים.

אהוב שלי יקר

טורח להדגיש

זיכרי את העיקר

אינני לך האיש.

ואנוכי חוזרת

לבי אינו אדיש

לך בת זוג אחרת

אינך שלי האיש.

אולי מוטב שכך

ראשי מבין יודע

נזכור ולא נשכח

וכה נתגעגע.

חצות מזמן חלפה

אני אותך חולמת

בתוך מילות שפה

תקווה עמך רוקמת.

רוצה אותך קרוב

רוצה אותך עכשיו

שואפת לאהוב

לוואי ולא לשווא.

מחר זה כבר יחול

נספור את הדקות

בינתיים כאיחול

שולחת נשיקות

ואחרי הפיסגה תמיד נוסקים

ואז המבט כה שפוף

ואפילו מה שכביכול היה

לא מזמן אותך לעוף.

האם זה הצער, החרטה?

האם מה שנדמה כל כך מאיר

הוא בזווית הזאת מכמיר?

ויש בו משום מה

איזה קורטוב כלימה.

האם לקרוא לך למחות?

לקרצף לשפשף?

כי אין כבר כייף

ומה שנדמה

היה רק כאילו

ולא באמת.

הוא אפילו לא מת

רק התפוגג,  דיי

הרי מעולם

לא חי.

הייתי נכלמת- תמונות מעורטלות

באיזשהו מקום כבר ידעתי

שזה עלול להתרגש

בטרם התרחש 

כבר הבנתי

איך זה עלול להתפרש

אך עצמתי עיניים

ונתתי דרור

והתלהבותך

סימאה ביתר שאת

את עיני ההיגיון

הדחוקות

והייתי משוחררת

והיית מאושר

והייתי שבעתיים

מאושרת.

וכשהיגיעה הדממה

כפי שהיא מגיעה

אצלך משום מה

אחרי פסגות

לא היה צורך 

להגות.

הם פרצו כהרף

שוחרים לטרף

ומילאו את הריק

ועולמי נתהפך

והעיק

ובקרבי התמיר

את הטהור למכמיר

ומה שחגג

היה הנלעג.

וחשתי בך חיל ורע

דה

וריגושך מקודם היה לסלידה.

בעיני גם אתה

על עצמך התבוננת

מעבר לכתף

לאחור

ולא היה שם כייף

ולא מצאת אור

וריגושך הנבוך

טימא את הזוך

וכשלא אהבת

את שהגבת

במקום השחוק

איוית למחוק

וממרום הסולם

החלקת ניכלם

ובשתיקה האילמת

הייתי אני נכלמת.

לו רק היית יודע

כמה זה לי "אני מתגעגע"

האם היית לי מגניב יותר

גם כשאינך לבד?

לו רק היית חושב

שמישהי שאתה קצת 

ובכל זאת אוהב

מוכנה ללקט

בכל עת

פירורי געגועים

ההיית מוכן

לזרות מתחת לשולחן?

לו רק היית מקדיש שרעף

לרגע קט, הינף עפעף

אפילו בחטף

למישהי תקופת רעב

למילים קטנטנות

עם פסיקים וקו

ההיית

דרך אגב

מקצה לה פה ושם מנות

ללא בשרים, טבעוניות

למלא לה חסרים

לסלק לה תהיות?

לא, יקר שלי

כשאתה צונן וקר

אהבתי בקיר מוטחת

כנפיה נקרעות

נושרות

מכס קסמיה מודחת

צונחת מלכת נמלים.

לא, יקר שלי

לא אסכין לעוף

בגוו שפוף

פגועה ושמוטת אברות

ולשוני נעכרת

לא תהגה לריק הברות

אין קול לה, אין מילים.

לא יקר שלי

שוב אתה מרוחק

שוב מבטיח בלי תוחלת

ואני כאן לא אצחק

כבר אינני מקווה

ואפילו לא שואלת

אנה פנתה האהבה.