שברי מילים בלולות
בדוק ערפל
ושברון מובנים ורצף
אימרות בהולות
בלי עיקר וטפל
ומה שיש
אם בכלל
עטוי עטרה וקצף
בזה יתענגו כנזר שירה
ילבשו קרעי עננים איצטלה
יציגו קבל המון מזה רעב
חלל רזים רחב
מתגושש סומא בזירה
עם רוב חורים וקורט מילה
ובין הצללים לכאורה
חידות וסתרים והילה
וילד קטן ימלמל: הרי
המלך עירום לגמרי.
ובכל זאת אדבק בחרוז
גם אם אסטה קצת ואזוז,
אדבק באומץ ועזוז
לא אכנע.
בכל זאת
אכתוב
הלוך וגם שוב
בכל זאת אגלה טפח יותר
גם כשאפזז או אנתר
לא אוותר.
ואומר פעמיים כי טוב
בכל זאת אנשום
ואכמה וארשום
עוד ביטוי עוד מילה,
פסיק וסימן שאלה-
לא אתהדר.
מתבוננת בדלת הנסגרת
עוד שכורת אהבה,
ויודעת
גם הוא כבר הולך ונסגר.
והיא בכותונת נשארת
מרוקמת שלווה
מתעתעת
עוד מעט -והוא מנוכר.
וכמי ששד כפאו
הוגה תודת נימוסין
ומלקט לבאות תירוציו
ואפילו לבד בתאו
מעבר לימים בסין
ידחקנה מהירהוריו.
עוטה קורים ומתגלם
עייף תשוש ומפורק
לא ישתף אותה
במבצרו ספון שלם
ללא אוויר ללא ברק
הוא ישתחל אל המיטה.
והיא רואה ועיניה כלות
איך הוא מפר סידרתי הבטחות
ונוכח השקט שלו היא דוממת.
ורק בשובו מעיזה העלות
היא האישה משביתת השמחות
שאלות תמות מקוממת.
ופתאום, ראו נא הפלא ופלא
האיש השפוך בכל זאת יכול
ומצרה היא עתה על כל אלה
דומיות השבת והחול…
ואולי דווקא
טלטלה
מכה רכה
מילה
שלה
הייתה יכולה
לקדוח לה אשנב
בחומת שתיקותיו.
איגפתי אותך עד בוש
כך חששתי, ועולמי קפא
ואולי כבר כלו הקיצים
ואתה טמנת ראש
מכורבל בין קוצים
קיפוד אילם נטול שפה.
הרקיע צנח
על חזי והעיב
והרי אהוב אתה לי
וכל כך מכאיב.
כה התנצלת
כשהתייצבת
על סיפי
בידיים ריקות,
אני תיקנתי
בחמת אפי:
לא הידיים ריקות,
זה הלב, חלול ואטום
כן אהוב,
ואתה נדמת
וסתמת
כל שהיה פתוח
למשבי רוח
כל שהיה כאוב.
כדרכך איש
עם בוקר הבטחת
אך נסת הרחק וברחת
ואולי סתם היית אדיש
ורק אחרי כלות
בציפייה מייסרת
דיווחת
כי היית כרגיל
בסרט
ויודעת אני –
איתה
הנבחרת,
כי איתי האחרת
מעולם
ולעולם לא.
את רואה אותם ומתפעמת
איך אפשר אפשר כל- כך?!
זרועך מעצמה מצדיעה מתרוממת
פרץ ביטוי יפהפה משולח.
מי כמוך מעריך, אומד את הגובה
את מודה בגלוי: "הם הינם אשפים"
ביטוי צחור כנף כמו יונים מן הכובע
לחוצות היוצר בקלילות הם שולפים.
יבול שקצרת בדמעות ועמל
שיגשג גם אצלם וצמח-וצלח
אם נשאת מבטך לשמיים אל על
כוכבך לא יחיד שזרח- ודרך.
במיגרש אותיות מיטיבים הם לקלוע
שחקני ספסלים אוחזי עפרונות
את לועסת לאט, מתקשה גם לבלוע
לפרקים אף תועה בין מילים ושורות.
שוב שונה משנתם וכולך מתפעמת
כמה יפה מיטיבים הם לכתוב
ובשמץ קינאה לרגעים מתנחמת
באותם ניצנוצי פעמיים כי טוב.
הן אומרות לי
חדלי, אין תוחלת
ואני איני משיבה
הן אומרות
לא יביא לך תועלת
ואני עוד כמהה אהבה
וחושבת עליו לפרקים
וחולמת למרות שיודעת
בלבבי סערה וברקים
מייחלת כל כך בו לגעת
איך אפשר בחלום למשש
איך אפשר עוד שעה עוד שבוע
בדממה עוד אמשיך לבקש
ובלב בי יהום געגוע.
לעיתים אדם מרחף לו נפעם
והוא פותח זרועותיו
לגרוף אל חיקו עוד ועוד
וללקט
מזהרורי היופי
אל עיניו
אל אפו
אל נשמתו…
ובשובו למעונו
הוא פותח קישוריו
ונוגע בחיל ורעדה
ובוחר…
ומשגר עוד ועוד
אל שדות רעיו
זורה זהרוריו
ומייחל…
ו… דממה…
אין קול ואין עונה…
רק הס הושלך
והאדם נבוך
מהלך ונד
ואין טיפה
להנץ את הזרעים
אותם פיזר בלב רחב…
ואפילו בשולי שמורותיו
יבש כבר ניצנוץ
בארץ חרבה…
האם בתום פיסגה תחול הנפילה?
מה שהיה- נפלא, ומה שלא- עילה
אתה יודע עד כמה לי חשובה
מילה קטנה אחת, מילה של אהבה.
נקראתי ממרחק, אינני מצטערת
נכספתי אל אהוב, הייתי מאושרת
לחוש, למולל, להסניף, לאחד
נסחפתי בחטף, אני לא אכחד.
ואהבתי, בכל תא ותא בגוף,
מנותקת מקרקע, שרויה בריחוף
אך בסוף מרירות שנותרה משום מה
משהו חסר, אוויר לנשמה.
עצוב להעניק עצמי למען איש
אם הוא אלי שותק, אם הוא אינו מרגיש
אם לו המעשה בלי התחייבות, קליל
אם נשמתו ריקה מרגש בעליל.
ומה ביקשתי עוד, קצת להלך ברחוב
עימך האיש שכה שאפתי לאהוב
הבטחת שוב ושוב, נוכל קצת לבלות
סתמת הגולל בטרם התחלות
כשהכמיהה עזה והיא אל קיר מוטחת
האושר הוא פגום והיורה רותחת
ולא אוכל, אהוב, קשה לי עד כאב
עליי אינך חושב, אותי אינך אוהב.
אכן, הייתה פיסגה, כמוה אין שנייה
אך לא הרמנו עוגן, שקעה האונייה
ואחרי לילות צרופים של אהבה
הותרת בי חלל צורב של אכזבה
היא ידעה לעשות זאת
בקצרה
אך הוא לא העריך
זרעה פה מילה
שם מקף
נקודה –
והותירה
הרבה חללים.
כשהלכה
הוא אהב אחרת
דף אחר דף
הכביר
וכשקצרה רוחה
הציבה נקודה
והוא
נותר אחריה חלל.
