מָתוֹק שֶׁלִּי, שׁוּם גִּמְגּוּמִים
פָּשׁוּט אוֹתְךָ לַחְבוֹק
רוֹצָה אוֹתְךָ בֵּין דִּמְדּוּמִים
לָחוּשׁ אוֹתְךָ עָמֹוק.
עוֹרֶגֶת לְמַגַּע יָדְךָ
חוֹשֶׁקֶת בְּגוּפְךָ
חוֹלֶמֶת וּכְמֵהָה לְךָ
צְמֵאָה לִלְגֹּם צוּפְךָ.
כְּמוֹ יַלְדָּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת
קְצָת תְּמִימָה וּמְאֹהֶבֶת
וְכִמְעַט לֹא יִתָּכֵן
שֶׁכָּזֹאת אֲנִי אָכֵן.
הָאֶפְשָׁר כָּךְ לְשַׁרְבֵּט
כְּמוֹ דַּרְדֶקֶת אָלֶף-בֵּית?
מֵילֵא, זֶה נֶחְמָד אֲפִלּוּ
לַעֲמֹד בַּצַּד כְּאִלּוּ
וְלִצְפּוֹת אֵיךְ מִבִּפְנִים
מִתְקַלְּפוֹת לָהֶן שָׁנִים.
אִישׁ שֶׁלִּי, הַאִם אַתָּה הוּא
הַנּוֹתֵן לִי אֶת הָאוֹת
אוֹ אוּלַי מַטֵּה קְסָמִים הוּא
הַמַּשִּׁיל בִּי הַקְּלִפּוֹת?!

אַתְּ קֶרֶן אוֹר –
כָּתַב לָהּ עִם שַׁחַר- וְנֶאֱלַם
וְהַשָּׁעוֹת נָקְפוּ וְחֹשֶׁךְ עָטָה עוֹלָם
וְלֹא הָיָה כָּל זֵכֶר, לֹא נִגְלְתָה מִלָּה
וּבַמַּרְאֶה חִפְּשָׂה הִיא, וְלֹא מָצְאָה הִלָּה.
אַתְּ קֶרֶן אוֹר –
אָמַר הוּא – וְהִיא חָשְׁבָה הַאִם
בִּמְכֻוָּן נִמְנָע הוּא? שׁוֹתֵק מִבְּלִי מֵשִׂים?!
עַד כַּמָּה הִיא בָּאֹפֶל לַלֵּב לוֹ חֲשׁוּבָה
עַד כַּמָּה בּוֹ הִפְצִיעָה טָבְעָה בּוֹ אַהֲבָה?!

באיזשהו מקום כבר ידעתי
שזה עלול להתרגש
בטרם התרחש
כבר הבנתי
איך זה עלול להתפרש
אך עצמתי עיניים
ונתתי דרור
והשיגיון
סימא ביתר שאת
את עיני ההיגיון…
הייתי משוחררת
והיית בשמיים
והייתי שבעתיים
מאושרת.
וכשהיגיעה הדממה
משום מה
אחרי פסגות
לא היה צורך
להגות.
הם פרצו כהרף
שוחרים לטרף
ומילאו את כל הריק
ועולמי שנתהפך
העיק
ובקרבי התמיר
את הטהור למכמיר
ומה שקודם חגג
היה לנלעג.
וחשתי בך רעדה
וריגושך היה לסלידה.
על עצמך התבוננת
מעבר לכתף
לאחור
ולא היה שם כייף
ולא מצאת אור.
וריגושך נבוך
טימא את כל הזוך
לא אהבת
את שהגבת
במקום השחוק
איוית למחוק
וממרום סולם
החלקת נאלם
ובשתיקה האילמת
הייתי אני נכלמת.

הבוקר היגיע כטל משמיים
ברוב תדהמה שיפשפתי עיניים
כמה כמהתי,
כמה ייחלתי 
חלמתי אוויתי פיללתי…
כמה דמעות שטפו פניי לריק
כמה עיקש היה ומעיק
אזרתי את כל כישורי השיכנוע
תבעתי בעוז, גם בלחש כנוע
היצבתי יתד באותה שאלה
נחרך לבבי ועשן בי עלה…
דבר לא הועיל ואפסו נימוקים
הוא עמד במריו נגד כל החוקים
ידעתי תיסכול  ומפח וגם סער
חרצובות לשוני השחזתי כתער.
הרחק בנכר מעבר מדבר
דומם הוא נותר ולא נעתר
התריס הוא כלפיי, ביצר במלוא און
נקט בתרוץ לכאורה היגיון
ופתע זה קרה
ללא ענות גבורה
הבוקר התרחש
וכבר היצית בי אש.
אומנם… הוא רשם והוסיף אזהרה
והסכמתי לו חיש בששון ונהרה.
מבטיחה בזהירות שלא אקפל
ובכל מאודי לכבדו אשתדל
אומנם…אבל… וזאת עלי לדעת
לנהוג בהיגיון ולא כמשוגעת
לחזור ולשנן היטב לבל אשכח
"אינך יכולה לקפל אותי לך.."
איני יכולה…? הרי כבר התרצית
אהבתי לך ניעורה ולא מתה…

הוא היגיע בבוקר לפתע ניגלה
כתוב בקצרה לא גלול במגילה
וקפאתי במקומי ועצרתי מלכת
פורקת אנחת רווחה ממושכת
וקראתי שנית לבל אתאכזב
אכן לי כותב הוא, אותי הוא אוהב.